בשנים האחרונות נשמעות קריאות חוזרות ונשנות לאמץ כללים ראייתיים ופרוצדורליים חדשים בהליך השיפוטי, או לעצב מחדש כללים קיימים, כדי להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט. לפי גישה זו, כלל ראייתי צריך שייבחן לא רק לפי מידת נחיצותו להליך גופו, אלא גם לפי מידת המענה שהוא מספק לצורכי תדמיתו של ההליך ולשמירת אמונו של הציבור במערכת המשפט.
כך, לדוגמה, יש המצדדים בביטול הכלל המתיר הרשעה ברוב דעות, בשל הפגיעה שפוגע כלל זה באמון הציבור ובתדמיתו של בית המשפט. לגישתם, בשל פגיעה זו, ורק בשלה, יש לשנות את ההכרעה במשפט כך שהרשעת אדם בדין תהא רק כאשר קיימת הסכמה "פה אחד" להרשיעו.
בדומה, בית המשפט העליון קבע בפסק הדין המנחה בנושא פסילת ראיות כי אמון הציבור אף הוא שיקול בעל השפעה על ההכרעה באשר לפסילתה של ראיה, גם כאשר אין חשש לגבי אמיתות תוכנה.
חסידי אמון הציבור גורסים שאמון הציבור הוא תנאי חיוני בל יימחה למעמדה של מערכת המשפט. בהיעדר אמון הציבור בכך שהמערכת עושה צדק על פי הדין, יקשה עליה להתקיים. ידועה האמרה שלפיה: "אמון הציבור ברשות השופטת הוא הנכס היקר ביותר שיש לה לרשות זו. זהו גם מנכסיה היקרים ביותר של האומה". כך גם אומצה האמירה המפורסמת שלפיה: "אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו זה אמון הציבור בו".
אמון הציבור במערכת המשפט הוא ערך יסוד חשוב. למעשה, אין חולק כי קיימת שאיפה מתמדת שיישום הוראות החוק ושמירה על האינטרס הציבורי ייזכו את מערכת המשפט באמון ציבורי. יחסי הגומלין המתקיימים בין מערכת המשפט לבין הציבור דורשים, לצד ביקורתיות בריאה, בסיס איתן של אמון והיעדר ספק בכשרותה ובתפקודה התקין. למידת אמון הציבור במערכת המשפט נודעת השפעה על מידת הציות לחוק, על מידת שיתוף הפעולה שתזכה לו המערכת מצד הציבור והיא יורדת עד לשורשי יציבותה של המערכת.
עם זאת, אני סבור כי מתן השפעה מכרעת לשיקול של אמון הציבור בעיצובם של דיני ראיות ושל כללי הוכחה חוטא לחובותיו של ההליך השיפוטי, עלול לחבל בעשיית הצדק ולפגוע באינטרס הציבורי באכיפת החוק. לשון אחרת, מתן משקל מכריע לצורך באמון הציבור ביישום דיני הראיות ובמיסודם הוא הקרבה אסורה של ערכים חשובים אחרים, עד כדי הפיכת אמון הציבור לחרב פיפיות המשחיתה את האינטרס הציבורי.
אני נמנה עם אלה הסבורים כי אמון הציבור במערכת המשפט הוא נכס צאן ברזל, ואין להזניחו. קיומו הוא צורך, והשמירה עליו היא מטרה לגיטימית וחשובה. אולם, כבודו במקומו מונח, ומקומו הוא במקום שבו הוא משתלב עם קידומם של אינטרסים חשובים יותר ובראשם הצורך בעשיית צדק. אין להקריב את אכיפת החוק על מזבח אמון הציבור. אין לראות באמון הציבור תכלית בפני עצמה ובוודאי לא כזו שמעצבת את דיני הראיות ואת הכללים הראייתיים שבמסגרתם ומשפיעה עליהם מבחינה מהותית כגורם מכריע. המלכת האינטרס של אמון הציבור, באופן שהאינטרסים העיקריים של המשפט יידחו מפניו, מרחיקה אותו ממקומו עד כי היא מסירה מעליו כל חן או תוקף. המלכתו חוטאת לתכליותיו של המשפט בעשיית צדק ומהווה זריית חול בעיניו של הציבור, שהרי אמונו משמעו יחסו למשפט, ובוודאי אין לכוון ליצירת אמון בכלי ריק אשר תכליתו אך ייצור אמון. האינטרס בדבר אמון הציבור צריך שיהא כפוף לתכליות המשפט. באשר למשפט הפלילי, יש להעדיף את האינטרסים הציבוריים המהווים את תכליות המשפט הפלילי באכיפת החוק, צמצום הפשיעה ועשיית צדק על פני האינטרס של אמון הציבור.
על כן, ניתן להציע את הקריטריון שלפיו כאשר צפויה פגיעה באמון הציבור, אזי יש לשאול אם הפגיעה בו עלולה לפגוע בהגשמת תכליותיו של המשפט. אם הפגיעה באמון הציבור תפגע בתכליות המשפט פחות מאשר ריצוי אמון הציבור יפגע בהן – יש להעדיף את הפגיעה באמון הציבור. עם זאת, אם הפגיעה באמון הציבור תפגע בתכליות המשפט יותר מאשר ריצוי אמון הציבור, כי אז יש הצדקה להקריב למען אמון הציבור.
ההצדקה להקרבה מוצדקת לאור תכליות המשפט עצמן ומתוך רצון למקסום אותן תכליות. מבחן זה גם נותן מענה קוהרנטי לשאלה אם תיתכן הצדקה להקריב את תכליות המשפט למען אמון הציבור – מענה אשר נגזר תמיד ממאזן הפגיעה שייגרם לתכליות המשפט.
איני סבור כי הרצון לשמר אמון ציבורי במחיר הטעיית הציבור יגביר את אמון הציבור במערכת המשפט. ההיפך הוא הנכון. אם הציבור ייווכח לדעת שרשויות אכיפת החוק ובית המשפט מכריעים בסתירה לעקרונות של צדק ובניגוד לתשתית הראייתית שנפרשה לפניהם, כי אז יהיה בכך כדי לפגוע באופן אנוש במעמדם וביוקרתם. אין להציב בשם האינטרס הציבורי את אמון הציבור כמטרה בפני עצמה. אין להקריב את האינטרס הציבורי בעשיית צדק על מזבח האינטרס הציבורי במראית פני הצדק שהוא אך משני בחשיבותו. האינטרס של עשיית צדק קודם לאינטרס של מראית פני הצדק, ולעתים עתיד האחרון להתבטל מפני הראשון. כך, התערבותם של שיקולי מראית פני הצדק בתהליך קבלת החלטה בדבר אשמתו של אדם לעולם לא יבואו על חשבון עשיית צדק לגופו של עניין.
כאמור לעיל, חשיבותו של אמון הציבור במערכת המשפט אינה מוטלת בספק. ואולם, חשוב לא פחות כי אמונו של הציבור יושג בדרך ראויה וצודקת, דרך המקדמת את כלל האינטרסים של הציבור ואינה חוטאת להם.
להרחבה ראו, יניב ואקי, דיני ראיות, פרק 2 (כרך א, 2020).
אמון הציבור יכול להיות מושג,לדעתי,רק בשיטת מושבעים ולאורה של חוקה כתובה המנחה את השופט.ולהתחיל להגיע אל הציבור,טוב תעשה המערכת אם תאפשר מרצונה,בדיקה חיצונית שלה עצמה.שופט שלא ירצה,יקפל את הגלימה ויהפוך לעורך דין"שופט בדימוס.
מאמר חשוב ביותר, יניב.
מקוה שגם פרקליט המדינה יקרא אותו לפני הכרעתו בתיק זדורוב.
יניב,לדעתי אין לציבור אמון במערכת שבה השופט קובע את התוצאות,גם את ההסברים לפסיקתו,למרות ראיות באלפים לעומת 0 ראיות,שקרים,תצהירים שיקריים של עורכי דין,ניגוד עינינים חמור של צד אחד עם השופט ,שהובא לשפוט,כאשר אימי ניפטרה,ב 2016,ותצהירים שיקריים של עורך דינו של הצד השני הן במישטרה,לסגירת 6 תיקים שפתחתי כנגד לקוחו והן,לתפירת 2 תיקים פליליים כנגדי,הן בבית המישפט ,במעמד צד אחד,כשאני עדיין מתאבל על אימי,כשהציג צוואה שיקרית שהומצאה בסחיטה ואיומים,חתימות עורך הדין שטיפל בעיניין ושניה,שותפו,ללא שהיה נוכח,ללא שהכיר את אימי,,והשופט פסק שהצוואה כשרה,מידתית וכו,רק שפסק שעלי לשלם 70000 שקל על שהעליתי התנגדות לצוואה,והוסיף 100000 שקל,ללא נזק,רק ללמד אותי לקח.לעורך דיני הנידהם אמרתי מיד"השופט לא ירה לעצמו ולצד השני,יריה ברגל,הוא ירה לעמו יריה בראש"עכשיו השופט יצטרך למלא את שהצוואה דרשה,חלק מהמיגרשים והרכוש נילקח על…