הראיה של טביעת נעל - בעקבות פסקי הדין בעניין זדורוב

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021

ביום 11.5.21 החליט השופט מלצר על קיום משפט חוזר לרומן זדורוב שהורשע ברציחתה של תאיר ראדה ז"ל.

בפסקי הדין שניתנו בעניין זדורוב, כמו גם בהחלטתו של בית המשפט העליון לקיום משפט חוזר, התייחסו בתי המשפט בהרחבה לראיות טביעת הנעל המוטבעות בדם שנמצאו על מכנסי המנוחה ואלה שנמצאו בתא השירותים בו בוצע הרצח (על מכסה האסלה, על מיכל ההדחה ועל הקיר בין תאי השירותים).


בפוסט זה אנסה להסביר בקצרה ובפשטות את טיבה של הראיה של טביעת נעל והשינויים שהתרחשו לגביה בשנים האחרונות בתפיסת בית המשפט העליון.


בספרי על דיני הראיות, כרך ב, הוקדש דיון מעמיק בראיה של טביעת נעל כמו גם בשלל ראיות מדעיות (לעיון ראו בפרק 31).

יצאו לאור כרכים ג ו-ד, למבצע לרכישת הספר, כנסו לאתר ההוצאה לאור

https://www.lior-law-books.com/



ראיה של טביעת נעל מבוססת על השוואה בין טביעת נעל שנמצאה בזירת עבירה לבין טביעת נעל שנמצאה ברשות החשוד. ההשוואה בין השתיים נערכת על סמך בדיקה של כמה נקודות השוואה. יש בהשוואה כזו כדי לנפק התאמה סוגית או התאמה ייחודית. התאמה סוגית משמעה שטביעת הנעל שנמצאה בזירה היא מאותו סוג ומאותו גודל של נעל הנאשם. לדוגמה, אם נמצאה בזירת העבירה טביעת נעל של חברת Nike

דגם Pegasus במידה 42, וברשות הנאשם נמצאה נעל של חברת Nike דגם Pegasus במידה 42, אזי עניין לנו בהתאמה סוגית, כלומר: התאמה בלתי ייחודית שממנה עולה כי טביעת הנעל שנמצאה בזירת העבירה הייתה יכולה להיות מוטבעת על ידי כל אחד שברשותו נעל עם נתונים כאלה, וכאלה יש רבים. לעומת זאת, התאמה ייחודית מתחילה מקום שבו ההתאמה הסוגית מסתיימת, והיא מבוססת על סימנים ייחודיים המתווספים להתאמה הסוגית. ההנחה בבסיס ההתאמה הייחודית היא שבכל סוליה של נעל נגרמים תהליכי בלאי הגורמים לשחיקה ולשינויים בצורתה והמותירים בה סימנים ייחודיים. איתור סימנים ייחודיים כאלה עשוי להצביע על זהות, ברמת ודאות מסוימת, בין טביעת הנעל שנמצאה בזירה לבין טביעת הנעל שנמצאה ברשותו של החשוד.


קבילותה של ראיית טביעת הנעל

גישתם של בתי המשפט בישראל אל טביעת הנעל הייתה אמביוולנטית מאז ומתמיד. עם זאת, ככלל, בתי המשפט נטו לקבל את הראיה בנסיבות המתאימות ובסייגים המתחייבים. בפרשת מצגורה ובפרשת זדורוב, בית המשפט העליון שב ודן בקבילות ראיית טביעת הנעל ובמשקלה. בפסקי דין אלה עמדו בתי המשפט על הקשיים הכרוכים בראיה של טביעת הנעל, ואולם למרות הקשיים הגישה השלטת היא כי ראיה זו עדיין קבילה בשיטת המשפט הישראלית, ועיקר הדיון מתמקד בסוגיית משקלה של הראיה מסוג טביעת הנעל.

משקלה של ראיית טביעת הנעל

בהשוואתן של טביעות הנעל נהוג להשתמש בסולם מדורג – הידוע בשמו "סולם אורדינלי" – של שבע דרגות: דרגה 1 – שלילי – מייצגת מצב שבו הנעל הנבדקת שונה במידה או בדגם מזו של העקבה בזירה, כך שניתן לשלול לחלוטין התאמה. דרגה 2 – לא ניתן לשלול – משמעה שיש בזירה סימנים שיש בהם כדי להוות רמז לדגם הנעל בלבד, ובהסתמך עליהם לא ניתן לשלול את האפשרות שהנעל הנבדקת הותירה את העקבה. דרגה 3 – אפשרי – משמעה שיש התאמה בין מידה ודגם של העקבות בזירה לבין מידה ודגם של הנעל הנבדקת. כאמור לעיל, התאמה זו מכונה התאמה סוגית. דרגות 6-4 מייצגות מצבים שבהם נמצאה לא רק התאמה סוגית, אלא גם סימנים ייחודיים המשותפים לשתי העקבות (למשל, קרעים ושפשופים בסוליה). התאמה כזו מכונה התאמה ייחודית: דרגה 4 – אפשרי בהחלט; דרגה 5 – סבירות גבוהה; דרגה 6 – סבירות גבוהה מאוד. דרגה 7 – זו הנעל – מייצגת מצב שבו נמצאה התאמה סוגית וייחודית ודאית בין העקבות, באופן שניתן לומר בוודאות כי "זו הנעל" של החשוד.

הנפקות האופרטיבית של מדרג ההתאמות נסובה על המשקל שיש לייחס להתאמה על פי טיבה. בפסק דין מצגורה, קבע השופט הנדל כי סולם דרגות זה – אשר מתיימר לשקף הסתברות אך אינו מבוסס על סטטיסטיקה – אינו בר שימוש מבחינה מעשית במשפט הפלילי. לעומתו, קבע השופט עמית, בפסק דין זדורוב, כי מאחר שאין מדובר במדע, אלא במומחיות הנוגעת להשוואה, אין פסול בשימוש בסולם דרגות זה. לשיטתו, לא ניתן ואין צורך לאמוד באחוזים או במספרים כל אחת מהדרגות השונות של ההתאמה. מאחר שאין מדובר במדע, ממילא לא ניתן – ואף המומחים בתחום אינם מתיימרים – לקבוע דרגות מוחלטות של התאמה ודרגות אובייקטיביות-אבסולוטיות של מעבר בין הדרגות על פני הסולם.


לטעמי, אין מקום להתייחס אל השוואת טביעות נעל כאל מדע אלא כאל מומחיות (להסבר מפורט אודות נפקות ההבחנה אם מדובר בראיה מדעית או בעניין שבמומחיות וכן להשפעתה של מחלוקת זו על האופן שבו יש לבחון את הראיה – ראו בספרי "דיני ראיות" – פרק 31).


משבוחנים את עולם התוכן של השוואת טביעות הנעל באספקלריה של מומחיות, המשקל אשר יש לייחס להתאמתה של טביעת הנעל תלוי בטיב המסקנה המוצעת ובמידת מעורבותו של בית המשפט בתהליך ההתאמה שעשה המומחה.


בכל הנוגע לטיב ההתאמה, הרי אם מדובר בהתאמה סוגית בלבד, משקלה של קביעה כזו – אם היא מנומקת – הוא גבוה, שכן אין היא מבוססת על מאפיינים ייחודיים אלא על מאפיינים אובייקטיביים. בה בעת, המשקל אף אינו מתיימר לבטא הסתברות מסוימת לייחודיותם של סימני שחיקה. עם זאת, לעומת משקלה הגבוה של קביעה בדבר התאמה סוגית, כוחה להוביל למסקנה הוא נמוך עד מאוד, מאחר שאפשר שאנשים רבים ינעלו נעל מאותו סוג ובאותה מידה. לעומת זאת, אם מדובר בהתאמה ייחודית, המתיימרת להצביע על מאפייני שחיקה ייחודיים, הרי שמשקלה נמוך, מאחר שאין עיקרון מדעי מוכח המצביע על כך שלכל סוליה משומשת יש מאפיינים ייחודיים שאינם יכולים להישנות בהסתברות הנחוצה לפלילים. הדברים נכונים ביתר שאת עת מדובר באותו סוג של נעל, דבר שעלול לבטא חשיפה מובנית לשחיקה במקומות ייחודים לאותו יצרן מסוים, לאותו מבנה של סוליה מדגם מסוים או לאותה מידת נעליים מסוימת. אכן, כוחה של התאמה ייחודית להוביל למסקנה גבוה מזה של התאמה סוגית, אך אין בכך כדי לשנות במידה רבה ממשקלה הראשוני הנמוך. עם זאת, כאשר מדובר בהתאמה בקשר למקבץ גדול יותר של פגמים ייחודיים, ניתן יהיה לייחס לראיה משקל רב יותר.

אם כן, ראיית טביעת הנעל היא קבילה במשפט הישראלי אבל משקלה האינהרנטי אינו גבוה. נוסף לכך, היא מחייבת מעורבות גבוהה מצד בית המשפט בכל הנוגע לתהליך ההשוואה ואין בה אלא כדי לשמש חיזוק בלבד לראיות אחרות שצריך שתהיינה כבדות משקל לביסוס הרשעה. מדובר בראיה נסיבתית שעוצמתה ומשקלה תלויים במידת הזהות בכל מקרה לגופו. משקלה של ראיה מסוג טביעת הנעל אינו אפסי בכל המקרים. במקרים מסוימים, שבהם נמצאה התאמה סוגית וייחודית גבוהה, כל שכן – כאשר מידת ההתאמה עולה כדי זהות ודאית של "זו הנעל" – ובנסיבות שלא ניתן לספק הסבר תמים להימצאותה של טביעת הנעל – יש בראיה זו, בהצטרפה לראיות אחרות, כדי לבסס הרשעה.

525 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול