חקירה פלילית של בני נוער | הרהורים על המצוי ביחס לרצוי

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021

חקירת משטרה היא מצב מלחיץ ומטלטל לכל אדם, ובמיוחד לקטין, ויש לה פוטנציאל גבוה לפגוע בקטינים. בשל גילם הצעיר והשלב ההתפתחותי שבו הם נמצאים, עלולה החקירה במשטרה להותיר צלקות בנפשו הרכה של הקטין ולהוביל אותו להודות במעשים שלא ביצע. קיים חשש שמא מעמדם של גורמי הסמכות ופערי הכוחות העמוקים בין החוקר לנחקר יערערו את שיקול דעתם של הקטינים.


כאשר מדובר בקטינים, מתעצם הסיכון שמא יודו בעבירה שלא ביצעו, בין בשל הפנמת אשם על דבר שלא ביצעו ובין מרצון לרצות את המבוגר החוקר אותם, אשר מתריע בהם להודות. קטינים חשופים יותר ללחצים חיצוניים ופנימיים כאחד. בהיעדר יכולת אמיתית להתמודד עם אותם לחצים ומרצון להביא לסיומם, עלולים הקטינים להודות במעשים שלא ביצעו. גם צייתנותם המוגברת של קטינים לבעלי סמכות, מתן אמון יתר לדבריהם של מבוגרים, ושאיפתם לרצות את המבוגר העומד מולם, כל אלה מגבירים את הסיכון למסירת הודאת שווא של קטינים. ודוקו: ההבחנה בן קטינים לבגירים וקביעת מגבלות בחקירת המשטרה, נועדו לא רק כדי להימנע מפגיעה בקטין ולשמור על זכויותיו, אלא גם בשל החשש כי החקירה במשטרה עלולה להוביל את הקטין למסור הודאת שווא. השפעותיהן של חקירות פליליות על קטינים ועל ילדים מחייבות לגבש כללים מנחים אשר יבחינו בין קטינים וילדים שנחקרים לבין מבוגרים שנחקרים. לפי כללים אלה יש להתאים, בין השאר, את הליך החקירה להתפתחותו של הקטין החשוד וליכולותיו השכליות והנפשיות המוגבלות.


בהתאם לכך, אמנם נקבעו כללים מיוחדים לחקירת קטין במשטרה, ואולם ספק אם יש בהם כדי לספק הגנה מיטבית מפני חקירה פוגענית. כך, ככלל, קטין חשוד יוזמן לחקירה וייחקר בידיעת הורהו או קרוב אחר. בטרם תחל חקירתו, על החוקר להודיע לו – בלשון המובנת לו בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו – על אודות זכותו להיוועץ בעורך דין ולהיות מיוצג וכן על זכותו שהורהו או קרוב אחר יהיה נוכח בחקירתו (בכפוף לחריגים מסוימים). ככלל, חקירתו של קטין חשוד לא תיערך בשעות הלילה, אלא אם כן התקיים אחד החריגים הקבועים בחוק.


הוראות אלה נתפשות כזכויותיו של הקטין שהוא רשאי לוותר עליהן, הגם שלטעמי יש להתייחס בחשדנות לוויתור מצד הקטין על זכויותיו יותר מאשר ויתור של בגיר. על כן, לא זו בלבד שחוקרי המשטרה נדרשים להסביר לקטין את מלוא זכויותיו בלשון המובנת לו ובאופן המותאם לגילו ולמידת בגרותו, אלא עליהם גם לוודא כי אכן הבין אותן. כאשר הביע הקטין את דעתו בדבר ויתור על זכויותיו, יש לנהוג במשנה זהירות ולבחון אם הוויתור הוא אכן חופשי ומרצון. במצב שבו החקירה החלה כאשר הקטין היה במעמד של עד ובמהלכה הפך לחשוד, אני סבור כי המשך החקירה צריך שייעשה בהתאם להוראות האמורות בקשר לחקירת קטין חשוד.


כך או כך, בולטים בהיעדרם כללים אשר ייטיבו להתמודד עם החששות שצוינו לעיל, כגון היעדרה של חובה חוקית שלפיה תיעשה חקירת קטין בידי חוקרי נוער (הגם שמדובר בפרקטיקה נוהגת) וכי חקירתם של קטינים תתועד בתיעוד חזותי. נדמה כי גם העובדה שאין מגבלה על משך החקירה (אלא רק שלא ניתן לקיימה בלילה) ראוי לה שתזכה להתייחסות. חקירות ארוכות ומתישות של הקטין עלולות להוביל למסירת הודאת שווא כדי לגרום לסיום החקירה. על כן, אני סבור כי יש להגביל את הזמן שבו יימצא קטין בחקירה.


זאת ועוד, אין בנמצא כללים הקובעים את גבולות המותר והאסור בחקירה ואת האופן שבו היא תיערך. לפחות, על פי חוק, מותר לנקוט את כל התחבולות ושיטות החקירה שהוכרו כמותרים בקשר לבגיר. כיוון שניתן, לכאורה, לכלול בחקירה כל תחבולה שנקבע לגביה באופן כללי שהיא מותרת – כגון הצגת מצג שווא בעל פה לקטין החשוד כי נמצאו ראיות המצביעות על אשמתו, או הבטחות שווא לשחרורו ממעצר אם ישתף פעולה בחקירה – ובהינתן ההכרה כי פעולות כאלה משפיעות באופן ניכר על הקטין ומעמידות אותו בסיכון גבוה למסירת הודאת שווא, יש לדעתי לבחון את הודאתו בהקפדה יתרה ולהעריך את משקלה בזהירות.


יתרה מזו, גם נקיטתן של פעולות חקירה שנקבע לגביהן שהן מותרות בחקירת בגיר עשויות להימצא כפסולות בחקירת קטין ולגרום לפסילת הודאתו או, למצער, לפגיעה של ממש במשקלה. ניתן לומר כי, ככלל, בחינתן הודאותיהם של קטינים – בראי מבחני הפסילה הקבועים בסעיף 12 לפקודת הראיות ובהלכת יששכרוב (דוקטרינת הפסילה הפסיקתית) – צריך שתיעשה בהקפדה יתרה ובאופן דווקני. והוא הדין בבחינת מהימנותה של הודאה כזו. כך אני סבור כי יש מקום לשקול, במקרים המתאימים, דרישה לקיומה של תוספת ראייתית מכבידה יותר אשר בכוחה לאפשר הרשעה על סמך הודאתו של קטין.


להרחבה על אודות חקירת קטין (מתחת לגיל 18) וחקירת ילד (מתחת לגיל 14) במשטרה ראו בספרי "דיני ראיות", כרך ב, פרק 23 (2020).


230 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

בשנים האחרונות נשמעות קריאות חוזרות ונשנות לאמץ כללים ראייתיים ופרוצדורליים חדשים בהליך השיפוטי, או לעצב מחדש כללים קיימים, כדי להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט. לפי גישה זו, כלל ראייתי צריך שייבחן