על כוחה של התביעה בהעמדה לדין

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021

מהו הרף הראייתי הנדרש לצורך העמדה לדין פלילי? שאלה זו עולה חדשות לבקרים, ואולם לאחרונה היא הוזכרה בהקשר של כמה פרשות מפורסמות.


ההחלטה על העמדה לדין טומנת בחובה השלכות כבדות משקל והרות גורל על חייו של אדם. סמכות ההחלטה בדבר גורלו של תיק פלילי, אם ינותב לדרך העמדה לדין או ייסגר ללא בירור בהליך פלילי צופנת בקרבה סיכון משמעותי ומטילה אחריות כבדה על כתפיה של התביעה. לא תהיה זו הפרזה לומר שההחלטה על העמדה לדין היא אחת מההחלטות החשובות ביותר של תובע. החלטה שגויה בדבר העמדה לדין, או לחילופין, החלטה שגויה על סגירת התיק, פגיעתן רעה בהיותן מזיקות לפרט, לחברה ולמערכת המשפטית. החלטה שגויה חוטאת לתכלית של מערכת אכיפת החוק, פוגעת באמון הציבור בה ושוללת את זכויותיו של הפרט לשווא. לפיכך, בכל תיק ותיק נדרשת קפדנות וזהירות מצד בעל הסמכות בעת הפעלת שיקול הדעת ושקילת מכלול האינטרסים: של הציבור ושל הפרט (הנאשם ונפגע העבירה), על מנת לוודא שההחלטה הנכונה מתקבלת.


כמו החוק, כך גם הפסיקה, לא הניבה עד כה מבחן יישומי המאפשר קביעה ברורה באשר לרף הראיות הנדרש כתנאי להעמדת אדם לדין. אומנם, ברבות השנים אומץ בפסיקה המבחן של "סיכוי סביר להרשעה". ואולם, מונח זה, כמו המונח "ראיות מספיקות לאישום" אינו נהיר די צרכו. יש בו כדי ליתן בידי התובע מצפן לדרך החשיבה על אודות העמדתו לדין של אדם, אך עדיין נותרות ללא מענה שאלות בדבר טיבו והיקפו של הסיכוי הסביר להרשעה.


כך מתעוררת השאלה אם על התובע להסתפק בהערכה של מידת האשמה ואם מתקבל על דעתו שהראיות יובילו להרשעה (סבירות), או שמא עליו לחשב ולאפיין, מבחינה כמותית, את סיכויי ההרשעה בתיק לצורך הגשת כתב אישום (הסתברות). זאת ועוד, האם תובע יבחן ראיותיו בלבד בטרם יובאו אלו בכור ההיתוך של הדיון המשפטי, או שמא עליו להעריך את הראיות בסימולציית הליך משפטי הלוקחת בחשבון הערכת קבילות, מהימנות ומשקל, וטענות הגנה אפשריות? שאלה נוספת העשויה להתעורר היא מידת ההבחנה שבין בחינתה של מידת האשמה לבין מידת היכולת להוכיחה.


בספרי "דיני ראיות" (פרק 65, כרך ד, 2021) אני מבקש להעמיק את העיון בטיבה של ההחלטה על העמדה לדין בראי השאלות הללו, ואני מציע תובנות באשר לאופיו ולמידתו של רף ההוכחה הנדרש לצורך העמדה לדין. כך, בין השאר, אני מציע מבחן ראייתי תלת שלבי לביסוס ההחלטה על העמדה לדין, אשר יעוגן בקוד תביעה. טענתי היא כי רק מבחן, אשר משלב הערכה סובייקטיבית ואובייקטיבית גם יחד, עשוי לבטא את הזהירות הנדרשת בהכרעה גורלית של העמדה לדין. מבחן זה, המחייב את בחינת האשמה מנקודת מבטו של התובע ואת בחינת סיכויי ההרשעה מנקודת מבטו של השופט, ואשר מציב רף מינימלי למידתו של הסטנדרט הראייתי הנדרש לצורך העמדה לדין, יאפשר לאזן באופן מיטבי בין האינטרסים המנוגדים הנלווים להכרעה אם להעמיד אדם לדין.


בתמצית, טענתי היא כי חיפוש אחר נקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים מוביל למסקנה כי אין להעמיד אדם לדין, אם אין ציפייה סבירה שהוא יורשע על ידי בית המשפט. עם זאת, הדרישה ל"סיכוי סביר להרשעה", כשלעצמה, אין בה די כדי לקבוע את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך העמדה לדין. על כן, יש להציב רף מינימלי מתחתיו לא ניתן להעמיד אדם לדין ולקבוע במפורש כי לצורך העמדה לדין נדרשת הסתברות ברמה של מאזן הסתברויות, לאמור: כי סיכויי ההרשעה יעלו על סיכויי הזיכוי. מדובר ברף הסמכות התחתון להעמדה לדין של אדם, אשר מתחתיו לא יועמד אדם לדין, תהא אשר תהא מידתו של העניין הציבורי.


לצורך יישום המבחן הראייתי הנדרש כדי לקבל החלטה על העמדה לדין, אני סבור כי התובע נדרש למהלך תלת-שלבי לפיו, בשלב הראשון עליו להגיע למסקנה כי קיימות ראיות לכאורה לאשמתו של הנאשם; בשלב השני, עליו להשתכנע כי קיימת תשתית ראייתית להכרעה של הרשעה מעבר לכל ספק סביר; ובשלב השלישי, עליו להעריך כי קיים סיכוי של יותר מ- 50% כי בית המשפט ירשיע את הנאשם בדין. בהקשר לכך מבחן ההסתברות הוא מבחן שעניינו "מעל 50% הסתברות שתיקבע הרשעה מעבר לספק סביר".


לאור חשיבותה של ההחלטה על העמדה לדין, מוצע כי יגובש קוד תביעה אשר ינחה את התובעים על אודות התהליך המחשבתי הנדרש בטרם ההחלטה על העמדה לדין, ויקבע את המבחנים והשיקולים הנדרשים לצורך ההחלטה על העמדה לדין.


לדיון מפורט על הרף הראייתי הנוהג במדינת ישראל ובמדינות אחרות, כמו גם הצעות לשינויו ראו בספרי "דיני ראיות" (פרק 65, כרך ד, 2021).

295 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול