עקרון הבו-זמניות כעקרון על זמני

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021

עקרון הסימולטניות (המכונה גם עקרון הבו-זמניות או עקרון המזיגה), שהתפתח במובנו המודרני במשפט הפלילי האנגלי, מחייב כי היסוד העובדתי והיסוד הנפשי של העבירה יתקיימו זה לצד זה בעת ובעונה אחת.


בהתאם לתפיסה שלפיה אין מעשה מהווה עבירה אלא אם כן לווה במחשבה פלילית, נועד עקרון הסימולטניות לעמוד על דרישת קיומו של יחס ענייני שבין היסוד העובדתי לבין היסוד הנפשי, ולהוציא מגדר האחריות הפלילית אירועים שבהם היחס שבין היסוד העובדתי ליסוד הנפשי הינו אקראי.


הרעיון שלפיו לא ניתן להטיל אחריות אלא בהצטרפם של יסוד עובדתי ("גוף") ויסוד נפשי ("נשמה"), נשתמר באחד מן הקטעים המרגשים שבמקורות היהדות:

"גוף ונשמה יכולים לפטור עצמם מן הדין, כיצד?

גוף אומר: נשמה חטאה, שמיום שפרשה ממני, הריני מוטל כאבן דומם בקבר.

ונשמה אומרת: גוף חטא, שמיום שפרשתי ממנו, הריני פורחת באוויר כציפור.

מה עשה הקדוש ברוך הוא?

מביא נשמה וזורקה בגוף ודן אותם כאחד" (סנהדרין צ"א)


עקרון הסימולטניות, נקלט בדיני העונשין של ישראל כתנאי מחייב לקיומה של אחריות פלילית. פסק הדין בעניין טל מהווה דוגמה טובה להבהרת העיקרון הבסיסי, כמו-גם דוגמה הממחישה את פוטנציאל הזיכוי הטמון בטענה בדבר היעדר מזיגה. המערער היה מדען בכיר בשירות המדינה אשר, לצורך כיסוי הוצאות נסיעה בתפקיד שעמד לערוך בחו"ל, קיבל כספים מקרן מחקר ציבורית. על פי עובדות המקרה, במועד שבו קיבל טל את הכספים, אכן היה בכוונתו להשתמש בהם לצורך הוצאות הנסיעה המיועדת. אולם, מאוחר יותר, כשהתברר לו כי המדינה מממנת את נסיעתו, הפקיד את הכספים שקיבל מהקרן בחשבון הבנק הפרטי שלו. במצב דברים זה, קבע בית המשפט כי לא ניתן להרשיעו בעבירה של קבלת דבר במרמה בשל היעדר מזיגה שבין היסוד העובדתי (מועד "קבלת הכספים") לבין המחשבה הפלילית של מרמה שהתגבשה רק לאחר מכן (המועד שבו הופקד הכסף בחשבון הבנק הפרטי).



עם זאת, לא הכול קיבלו את קליטתו של עקרון המזיגה במשפט הישראלי. כך לדוגמה, ש"ז פלר מתח בספרו ביקורת נוקבת כלפי קיומו של העיקרון ככלל מחייב וקרא לביטולו. גם יחסה של הפסיקה הישראלית לעקרון הסימולטניות הוא אמביוולנטי. מצד אחד, הפסיקה התעלמה מהביקורת שנמתחה נגד קיומו של עקרון המזיגה, ובתי המשפט שבו ועמדו על הצורך בדרישת המזיגה כתנאי להתגבשותה של האחריות הפלילית; מצד שני הגמישה הפסיקה הישראלית את העיקרון, בלי לבטלו, כדי להתמודד עם הקשיים השונים שהציב.


כיוון שהחלה נוקשה של עקרון המזיגה בחיי המעשה הובילה לא פעם לתוצאות המנוגדות לתחושת הצדק, הגמיש המשפט הישראלי (בעקבות המשפט האנגלי) את גבולותיו של העיקרון באופן המאפשר הטלת אחריות גם בהיעדר מזיגה, כאשר תחושת הצדק לגבי "אשמתו" של הנאשם לא הייתה שנויה במחלוקת. צורך זה הוביל ליצירת "מבנים משפטיים" (קונסטרוקציות), שבאמצעותם הוטלה אחריות גם בהיעדר מזיגה. ככלל, חריגים אלה יצרו פיקציה של בו-זמניות על דרך של מתיחה בזמן של אחד מיסודות העבירה (או של שניהם), ואשר נועדה ליצור זהות זמנים בין שני יסודותיה של האחריות הפלילית.


כך, במקרים שבהם מתבטא הרכיב ההתנהגותי בהתנהגות נמשכת, כגון עבירות שעניינן החזקה, נקבע כי ניתן לראות את עקרון המזיגה כמתקיים גם אם היסוד הנפשי הצטרף בשלב מאוחר יותר, וכל עוד ההתנהגות נמשכת.


הגמשה נוספת של דרישת המזיגה ננקטה כאשר ניתן היה להשקיף על מעשי הנאשם כעל סדרה אחת של פעולות בעלות מטרה אחת. אלה הם מצבים שבהם היסוד הנפשי של העבירה התחיל והסתיים בטרם התגבש סופית היסוד העובדתי של העבירה הספציפית.


לאורך השנים נדמה היה כי עקרון הסימולטניות נמצא בנסיגה, אם בשל הביקורת שנמתחה עליו ואם בשל החריגים שהוכרו ועל פי הטענה גרמו, הלכה למעשה, לאיונו ולריקונו מכל תוכן. ואולם, לאחרונה, עקרון זה עמד במרכזו של פסק דין של בית המשפט העליון, והוביל לזיכויו של הנאשם מעבירת החטיפה – פסק הדין בעניין פלוני מיום 20.5.21 (ע"פ 1838/20 מדינת ישראל נ' פלוני), של השופט גרוסקופף (אליו הצטרפו השופטים פוגלמן ווילנר).


באותו מקרה הציע הנאשם למתלוננת לבקר עימו במקום עבודה שאיתר בעבורה, ולאחר שהיא נענתה בחיוב להצעה, הוא אסף אותה מביתה והם נסעו לצימר שם ביצע בה מעשים מיניים ללא הסכמתה. בדונו בעבירת החטיפה לשם ביצוע עבירת מין, נדרש בית המשפט לשאלה אם התקיים עקרון הסימולטניות בין היסוד העובדתי (מהלך הנסיעה) לבין הכוונה המיוחדת לבצע במתלוננת עבירת מין: "לאור דרישת המזיגה או הבו-זמניות (סימולטניות) כוונה זו צריכה להתקיים כבר בעת ביצוע אקט החטיפה, ובענייננו, במהלך הנסיעה, ואין די בכך שתתגבש במהלך השהייה בצימר (ראו [...] יורם רבין ויניב ואקי דיני עונשין, מהדורה שנייה (2010), (להלן: רבין וואקי)".


נקבע כי לא הוכח מעבר לכל ספק סביר "שבמועד בו אסף המשיב את המתלוננת ברכבו אל הצימר, ובמהלך הנסיעה, התגבשה בלבו כוונה לבצע עבירת מין במתלוננת. [...] קשה לשלול, כחלופה אפשרית, את האפשרות שכוונה זו התגבשה אצלו אך בשלב מאוחר יותר, באופן ספונטני עובר לביצוע המעשים המגונים במתלוננת, בעוד שבשלב בו אסף המשיב את המתלוננת ברכבו, והסיעה לצימר, אחז בתקווה (שהתבררה בדיעבד כנעדרת בסיס) כי יקיימו יחסי מין בהסכמה".


לאחר שקבע כי לא התקיימה הדרישה לסימולטניות, עבר השופט גרוסקופף לבחון אם התקיימו אחד החריגים לו. כך נבחן חריג העבירה הנמשכת: "לחריג זה ראו, בין היתר, [...] רבין וואקי, עמ' 479-482 [...]. אלא שבענייננו, האפשרות שהמשיב התכוון לקיים יחסי מין בהסכמה עם המתלוננת משתרעת על כל מעשה הנסיעה ברכב, ולא רק על ראשיתו. בהתאם, המועד בו ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר כי התגבשה אצל המשיב כוונה לבצע עבירת מין במתלוננת, הוא מאוחר להשלמת מעשה הנעת המתלוננת ממקום המצאה למקום אחר – דהיינו לאחר השלמת המעשה המהווה לשיטת המדינה את החטיפה. במצב דברים זה, אין תחולה לחריג העבירה הנמשכת, ועל כן לא ניתן לקבוע מכוחו, כי המשיב ביצע את הרכיב ההתנהגותי של עבירת החטיפה במטרה לבצע עבירת מין במתלוננת".


בדומה נבחן ונדחה גם החריג המתייחס למצבים בהם אדם מבצע סדרה של פעולות בעלות מטרה אחת: "לדיון ראו [...] רבין וואקי, עמ' 483-486 [...]. שונים הדברים בענייננו, מצב הדברים בו עסקינן הפוך לזה בו עוסק חריג סדרת הפעולות [...].כאשר לא הוכח כי היסוד הנפשי (כוונה לבצע עבירת מין) מתקיים במעשה המוקדם (הנסיעה בתרמית), ולא ניתן למתוח אחורנית בזמן את הכוונה שנלוותה למעשה המאוחר (המעשים בצימר) כך שתכסה גם אותו".


לסיכום, נדמה כי היה זה מוקדם להספיד את עקרון הסימולטניות, ובכוחו, כפי שניתן להיווכח מפסק הדין בעניין פלוני, להכריע את תוצאת המשפט ולהוות קו גבול בין הרשעה לזיכוי.


לקריאה נוספת על עקרון הסימולטניות ראו, יורם רבין ויניב ואקי "דיני עונשין" (מהדורה שלישית, 2014), כרך א, בפרק 16.

763 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול