הספק עושה עלייה

עודכן: 27 בינו׳ 2021

קליטתו של הספק הסביר במשפט הישראלי

​מאז שהרף של מעבר לספק סביר נקבע לראשונה כרף ההוכחה הפלילי במשפט האנגלו-אמריקני, הוא הפך להיות אחד מסימני ההיכר של המשפט הפלילי ונחשב עד היום לאבן היסוד של המשפט הפלילי ולאבן הפינה של דיני הראיות של ארצות המשפט המקובל, ובכלל זה של שיטת המשפט הישראלית.


אפיונו של סטנדרט ההוכחה בדרך של ספק סביר נמצא כבר בפסיקה הפלילית הארץ-ישראלית מתקופת המנדט הבריטי, שם כבר עמדו בתי המשפט על זכותו של הנאשם ליהנות מכל ספק סביר הקיים לעניין אשמתו.

שלא במפתיע, לאחר קום המדינה, נמצאה התייחסות לרף ההוכחה הפלילי בפסיקה הישראלית כבר בערעור הפלילי הראשון שנדון בבית המשפט העליון בעניין סילוסטר. מטבע הדברים, סוגיה זו שבה והעסיקה את בית המשפט העליון לאורך כל העשור שלאחר הקמתו, וכפי שניווכח בהמשך – גם בדורות הבאים.

מעניין לגלות כי בעשור שלאחר הקמתו, במהלך השנים 1948–1958, השימוש הרווח בפסיקה הישראלית בראשית דרכה, לצורך הגדרת רף ההוכחה הפלילי ותיחומו של הספק בגדרו, היה בדרך של "ספק המתקבל על הדעת". בשלב מסוים אומצה הדרישה ל"ספק סביר", בלי שנדונו לעומק השוני הלשוני והמשמעויות הנלוות לכך באשר לגובהו של רף ההוכחה ולטיבו. כך גם לא ניתנה תשומת לב יתרה למעבר מהגדרת תיחומו האנגלו-אמריקני של הספק כ“reasonable” לצורתו העברית כ"סביר", והשפעתו של מעבר זה על מובנו ועל תכניו של הספק.

​מעניין לקרוא את סיפורו של ג'ורג' פלטשר אותו שמע מחברו שלו גינוסר, על השתלשלות תרגומו של המונח האנגלו-אמריקני “reasonable” לשפה העברית. במשרד המשפטים התחבטו באשר לתרגומו של המונח ועמדו על הקושי לתת ביטוי לקונספט של “reasonableness” במילה אחת. במהלך שנות השישים כונסה ישיבה כדי לנסות ולמצוא פתרון. נדון שם כישלונה של העברית המשפטית ה"מודרנית" וחוסר יכולתה לתת מענה מדויק למונחים זרים. לבסוף עלה הרעיון להשתמש במונח התלמודי "סברא" אשר מתאר הגיון פשוט ושכל ישר, ובהמשך לכך הוחלט לאמץ את ההטיה של "סביר".


​כעשור לאחר קום המדינה, בפסק הדין המפורסם בעניין גרינוולד (במשפט הדיבה שנוהל נגדו בעניינו של קסטנר), נדון בהרחבה טיבו של הספק ובית המשפט העליון הפתיע ואף עמד על גמישותו. כך, לצד הקביעה כי על התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם "מעל לספק המתקבל על הדעת", הדגיש בית המשפט כי מדובר במבחן גמיש אשר עשוי להשתנות ממקרה למקרה.

בשנת 1994, עוגן לראשונה רף ההוכחה הפלילי של "מעבר לספק סביר" בחוק הישראלי, ובחוק העונשין נקבע כי


"לא יישא אדם באחריות פלילית לעבירה אלא אם כן היא הוכחה מעבר לספק סביר"

הוראת חוק זו לא באה אלא כדי לעגן בחוק ולשמר את שנקבע קודם לכן בהלכה הפסוקה וכי לא היה בה כל מימד קונסטיטוטיבי ממשי. עם זאת, עיגונו של רף ההוכחה בחוק החרות מיצב אותו כאבן הראשה של דיני הראיות במשפט הישראלי.


בהמשך ועם חקיקתו של חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו הורם מעמדו הנורמטיבי של סטנדרט זה ונקבע שמדובר בדרישה בעלת אופי חוקתי המשקפת את תפיסות היסוד החוקתיות והחברתיות של המשפט הישראלי. הודגש כי החובה להוכיח את אשמתו של אדם בפלילים מעבר לכל ספק סביר נגזרת מעקרונות חוקתיים של חופש האדם והגנה על חירותו ועל כבודו ושמו הטוב. לצד כל אלה, הודגש עוד כי הדרישה להוכחה מעבר לכל ספק הסביר נועדה גם להגן על אמון הציבור בהגינותו של ההליך הפלילי.

כך נתפש רף ההוכחה הפלילי כשומר סף וכ"כלב שמירה" של השיטה מפני הרשעות שגויות. חומה בצורה אשר נועדה להגן על זכויות הפרט, לרסן את כוח השלטון ולאפשר הפעלתו על פי כללים חוקתיים. לצד כל אלה הוא מהווה מורה דרך ומצפן גם למלאכת התביעה ותמרור אזהרה מפני פגיעה בזכויות הנאשם.

17 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מידי כמה שנים, ובעקבות פרשות מסוימות, נשמעות קריאות המבקשות לשנות מההסדר הנוהג, לפיו הכרעות שיפוטיות ניתנות בדעת רוב, ולהחליפו בדרישה להכרעה של פה אחד. נדמה כי הגל הנוכחי התעורר בעקבות דעת המיעוט של ה

בסדרה של פוסטים שפרסמתי לרגל 250 שנה להולדתו של הספק הסביר, עמדתי על המודלים השונים המשמשים את השופטים ביישום רף ההוכחה בהליך הפלילי ולבחינת קיומו של ספק: מודלים הסתברותיים, מודלים קוגניטיביים, וכן מו