התביעה נ' הסניגוריה נ' בית המשפט – מי אחראי ליצירתו של הספק הסביר?
בחינה היסטורית של התפתחות רף ההוכחה של "מעבר לכל ספק סביר" מגלה מחלוקת מרתקת בין החוקרים באשר לגורם אשר הביא לאימוצו של כלל ההכרעה של "מעבר לספק סביר".
מספר חוקרים מצביעים על כך כי השימוש הראשוני שנעשה בסטנדרט ההוכחה של "מעבר לספק סביר" בשיח השיפוטי הפלילי, נעשה על ידי סניגורים אשר ביקשו להחמיר עם דרישת ההוכחה אשר מוטלת על התביעה, ודרשו להציב בפניה מידת הוכחה קפדנית ומחמירה. ביתר כלליות חוקרים מייחסים את התפתחותה של דוקטרינת הספק, למעורבותם ההולכת וגדלה של סניגורים בהליך הפלילי, ולדרישתם להבלטת הספק כחיץ מפני הרשעה.
לעומת זאת, חוקרים אחרים מראים כי הייתה זו דווקא התביעה אשר עשתה שימוש ראשוני בסטנדרט הוכחה זה במסגרת ההליך הפלילי. לדבריהם עיצובו של רף ההוכחה ותיחומו של "הספק" בדרישה ל"סבירות" היווה שינוי משמעותי והיה בכך כדי להנמיך את רף ההוכחה ביחס לתפיסה שנהגה עד לאותו זמן. לטענתם, בטרם אופיין מושג הספק בדרישה לסבירות, היה בידי המושבעים לזכות נאשם גם על בסיס ספקות קלים שאינם בהכרח רציונליים או סבירים. מסיבה זו, היתה זו התביעה אשר ביקשה להביא לתיחומו של הספק בקריטריון של סבירות. על פי כללי ההוכחה אשר היו נהוגים בטרם עיצובו של "הספק הסביר" – “moral certainty” ו-“satisfied conscience” – היה על המושבעים לזכות בשל כל ספק שלא הוסר. לכן, תיחומו של הספק הלגיטימי באמצעות קריטריון הסבירות הקל על התביעה והביא לאיזון מחדש של יחסי הכוחות בינה לבין ההגנה.
מחקרים אחרים מצביעים דווקא על בית המשפט כמי שאחראי על יצירתו של "הספק הסביר". מחקרים אלה מאירים את רף ההוכחה הפלילי של "מעבר לספק סביר" באור אחר לגמרי. בהתאם לכך דוקטרינת "הספק הסביר" הינה תוצר תיאולוגי הנשען על אדני התפיסה הנוצרית של הכנסייה האנגליקנית. מחקרים אלה מצביעים על כך שהמעבר מהתחשבות ב"כל ספק שהוא" ל"ספק סביר", נגרם בשל הצורך להתמודד עם נטייתם של המושבעים להימנע מהרשעה כל עוד לא היו משוכנעים בביטחון מלא אודות אשמתו של הנאשם. בעולם הנוצרי הקדום, מקצוע השיפוט נחשב למסוכן מבחינה רוחנית. הרשעה שגויה נחשבה באותם ימים עוול מוסרי וחטא נוראי, אשר דינו היה כדין גיהנום בעולם הבא. זאת ודאי כאשר דובר היה בעבירות אשר זכו לכינוי “blood punishments”, בשל כך שעונשן היה מוות, כריתת איברים או כיוצא בזה. בשל תפיסה דתית זו, נמנעו המושבעים מלהרשיע נאשם גם בשל ספקות שאינם סבירים או שאינם רציונליים, והכול בשם הצורך "ללכת בדרך הבטוחה" ולהימנע מלסכן את ביטחונם שלהם.
בשל הסיכון שהיה כרוך במקצוע השפיטה, סירבו אנשים מלשמש כמושבעים וביקשו להימנע מלשפוט את אנשי קהילתם, לא בשל החשש מנקמתם של הנאשמים, אלא יותר מכל מחשש לנקמתו של האל. על מנת להימנע מהרשעה שגויה, אומץ השימוש בסטנדרט הוכחה אשר דורש מידת ודאות מוחלטת. על מנת "ללכת על הצד הבטוח" זיכו המושבעים נאשמים בשל כל ספק שהתעורר באשמתם. כתוצאה מכך זוכו נאשמים אף שאשמתם הייתה ברורה וגלויה לכל.
בשל המתח שנוצר בין הצורך בקיומה של מערכת משפט תקינה מצד אחד, לבין הצורך להגן על נשמתם של השופטים ומצפונם מצד שני, נקבע בסוף המאה ה-18 רף ההוכחה של "מעבר לספק סביר". רף הוכחה אשר אפשר למושבעים למלא את תפקידם ובו בזמן לשמור על מצפונם. רף ההוכחה של מעבר לכל ספק סביר נועד להשקיט את המצפון הדתי-נוצרי של השופטים ושל המושבעים. תכליתו הייתה להביא אותם לכך שיסכימו לשפוט את הנאשם מבלי שיחששו להרשיעו מקום שאשמתו עולה מהראיות. הוא נועד להסיר מהם את החשש לגורלם ולנשמתם. בהתאם לכך, רף ההוכחה לא נועד להגן על חפים מפשע מפני הרשעה שגויה, אלא מטרתו הייתה להגן על נשמותיהם של המושבעים. בשל תפיסה זו לסטנדרט ההוכחה, יש המכנים את כלל ההוכחה של "מעבר לספק סביר" בלא אחר מאשר הכינוי “moral comfort rule”.
עיון במרבית עמדותיהם של החוקרים, באשר לשורשיו הרעיוניים ולמקורותיו ההיסטוריים של סטנדרט ההוכחה של "מעבר לספק סביר", מצביע על אפיונו של רף ההוכחה הפלילי כנוסחת איזון אינטרסים. איזון בין רצונה של התביעה להילחם בפשיעה אשר באה לידי ביטוי בצורך בהגדלת מספר ההרשעות, לעומת רצונה הסותר של ההגנה; או איזון בין רצונה של החברה בהרשעת האשמים לבין הרצון להגן על מצפונם של השופטים. כבר מראשית ימיו של רף ההוכחה ניכר כי שיקולי מדיניות שימשו בבסיס ייסודו ועיצובו. גם אם הייתה זו התביעה או שמא ההגנה אשר ביקשה לתחום את גדרו של הספק, בלט הצורך המעשי בתחימת הספק לשם עריכת איזון בין האינטרסים השונים – של החברה, של הנאשם, או כפי שנוכחנו לגלות אף של השופטים בעצמם.