מזה עשרות שנים ניטש ויכוח בין מלומדים בעניין היכולת והצורך להגדיר את "הספק הסביר". ויכוח זה התמקד בעיקר בהיבט היישומי, היינו בשאלה כיצד ישפיע קיומה של הגדרה על ההכרעה השיפוטית. מעניין לבחון את הגישות השונות בשאלת נחיצות הגדרתו של המושג ובעיקר ביכולת לעשות כן.
שאלת נחיצות הגדרתו של הספק הסביר שנויה במחלוקת. לצד אלה הסבורים כי יש לפרשו ולבארו, יש הקוראים להימנע מכל ניסיון להגדירו.המתנגדים להגדרת "הספק הסביר" סוברים כי הניסיון לגבש הגדרות ונוסחאות, מעורר קשיים רבים. במדינות אחדות בארצות-הברית רווחת הגישה שלפיה יש להימנע מלהגדיר או מלבאר את "הספק הסביר". בחלקן, כל ניסיון להגדרתו של "הספק הסביר" משמש אף כעילה לפסילה אוטומטית של ההרשעה, ואכן בכל אותם מקרים בהם ניתנו הנחיות למושבעים הכוללות הגדרות לספק הסביר נפסלה ההרשעה.
לעומת הגישה המוותרת על הגדרת המונח, יש המצדדים, ואני נמנה עליהם, במתן הגדרה לספק הסביר. על אף הקושי בהגדרת המונח, אין להתעלם ביודעין מפרשנותו חרף הבלבול הנוצר מניסיונות הגדרתו. לטעמי, ההגדרה נחוצה כדי לשמר, בין היתר, את אמון הציבור בהליך הפלילי ובהכרעה השיפוטית, ולכן יש "לתרגם" את המונח לאמת מידה מוחשית ובהירה אשר יהיה בה כדי לשמש את בתי המשפט. חרף הצורך להגדיר את הספק הסביר עולה השאלה באשר ליכולת לעשות כן. היו שסברו כי אין בנמצא שני אנשים אשר ייתנו למונח הגדרה זהה, והיו כאלה אשר השוו אותו ל"מספר ראשוני" וטענו כי לא ניתן לפרק את המונח לגורמים נוספים. אחרים ציינו את הקושי הרב בהבהרתו, הן להדיוטות והן לאנשי מקצוע. עם זאת, חרף – ואולי בשל – המחלוקות בקשר להגדרתו של הרף ותיחומו, שבו בתי המשפט בישראל ובניגוד לעמדה הספקנית שהובעה במדינות אחרות, הדגישו את חשיבות ביאורו בלא לחשוש מלנסות ולהגדיר את המונח. בית המשפט העליון בישראל מצדד בגישה המדגישה את הצורך במתן תוכן והכוונה ביישום המונח. השופטים דנציגר והנדל, לדוגמה, עמדו על כך שמרכזיותו של עקרון הספק הסביר במשפט הפלילי מחדדת את הצורך בהגדרתו, ועל כך ש"חשיבותו אינה מאפשרת להשאירו כעלה נידף ברוח". ואכן, לאורך השנים נעשו מספר ניסיונות להגדרת הספק הסביר. בעניין דמיאניוק, נקבע כי הגדרתו של הספק הסביר נבחנת "לפי אמות המידה הראציונאליות המקובלות עלינו" וכי "אין המדובר בוודאות מתמטית ואין להיתפס למסקנות שאינן מתיישבות עם הערכה ראציונאלית". בפרשה אחרת נקבע כי "על בית המשפט לפסוק על יסוד המודל האינדוקטיבי". ואילו בעניין בן-ארי, הוגדר המונח בדרך שונה והוסף פן רגשי לסבירותו של הספק. נקבע כי המונח מורכב משני יסודות: "היסוד הראציונאלי-אובייקטיבי", ו"היסוד המוסרי-סובייקטיבי". בעניין בשירוב קבע השופט רובינשטיין כי: "הספק עשוי לנבוע מהצטברותם של גורמים, שתוצאתם היא כי ידו של השופט רועדת בבואו לחתום על הרשעה". אולם, למרות הניסיונות האמורים, לא ניתן לאתר בפסיקה מבחן ברור ואחיד לאפיונו ולתיחומו של גדר "הספק הסביר" על אף השימוש הרב שנעשה בו. חרף כל הניסיונות, נראה כי תוכנו של המונח כיום נותר חמקני כפי שהיה בתחילת דרכו, ומשמעותו חובקת דיסציפלינות שונות. על אף הקשיים העיוניים והמעשיים בהגדרת רף ההוכחה הפלילי, נחיצות ההגדרה מתעוררת בראש ובראשונה על רקע חובתה של הערכאה השיפוטית להידרש לסוגיה. דווקא מורכבותה וחשיבותה של אמת מידה זו מצדיקות את הצורך בתרגום המונח המופשט לאמת מידה מוחשית, בהירה, שיש בכוחה לשמש את בתי המשפט ולהנחותם. חרף הקושי בהגדרתו, אני סבור כי אין להתעלם מהצורך בפרשנותו של המושג, הן ברמה העיונית-פרשנית והן לצורך יישום שיפוטי ומתן הגדרה נורמטיבית ראויה לאלה העושים במלאכה. פרשנות הוגנת ופתוחה למונח "ספק סביר" עדיפה, לדעתי, על פני "הערפל המושגי" הקיים. עם זאת, נדמה כי אין למדוד את הספק הסביר או לכבול אותו בהגדרה נוקשה אשר תיטול ממנו את גמישותו ותחסום מבית המשפט את האפשרות ליישמו בכל מקרה לגופו לפי מיטב הבנתו ולפי צו מצפונו. תפישה זו מכירה ביתרונותיו של המושג "הספק הסביר" כמושג גמיש ואשר מסתפקת בהכוונה עקרונית-נורמטיבית. הגם שניתן להניח כי אין בנמצא נוסחת קסם לפענוח הספק הסביר, מן הראוי להמשיך ולחקור אותו, לאפיינו ולהנגישו, כפי שציין השופט רובינשטיין (בהקדמה לספרי "מעבר לספק סביר: גמישות ההוכחה בדין הפלילי"): "שאלת הספק הסביר בפסיקה לעולם לא תמה, כמובן כל עוד לא באו ימות המשיח ובאים תיקים פליליים בפני בתי המשפט". בפוסטים הבאים נעסוק בכמה מההגדרות האפשריות שניתן לתת לספק הסביר ונציע מבט ביקורתי על חלק מההגדרות שהוצעו במרוצת השנים.