לאחרונה פרסם בית המשפט העליון את פסק הדין בעניינו של הרב בקשי דורון ז"ל. בפסק דינו, נדרש בית המשפט העליון, בפעם הראשונה, לשאלה מהו רף ההוכחה הדרוש להוכחת טענת הגנה של היעדר כשירות לעמוד לדין – האם על הנאשם לעשות זאת ברמה של מאזן הסתברויות, או שדי שיעורר ספק סביר בדבר כשירותו לעמוד לדין.
בפסק הדין נקבע ברוב דעות (של השופטים הנדל וקרא כנגד דעתה החולקת של השופטת וילנר) כי די לנאשם לעורר ספק סביר. לפני ימים אחדים הגישה פרקליטות המדינה בקשה לדיון נוסף אשר מתמקדת בסוגיה זו.
פסק דין זה עוסק באחת הסוגיות החשובות בדיני ראיות – היא הסוגיה של נטלי הוכחה ונטלי השכנוע שחלים בהליך המשפטי. סוגיה שעל אף חשיבותה ויכולתה לחרוץ גורלות של משפט, באופן מפתיע לא הובררה דיה בפסיקת בתי המשפט.
נושא זה – של נטל ההוכחה והשכנוע במשפט – טומן בחובו שאלות וסוגיות עקרוניות הקשורות בטבורן לתפיסות יסודיות בקשר למשפט צדק והליך הוגן, והוא מחייב הכרעות ערכיות בשאלת נקודת האיזון שבין זכויות נאשמים ואינטרסים ציבוריים במיצוי הדין עם עבריינים.
בספרי "דיני ראיות" הוקדש דיון מעמיק לנושא זה (יניב ואקי, דיני ראיות, כרך ד, 2021).
בכרך ד לספר, שיצא לאחרונה, עמדתי בהרחבה על ההבחנה בין נטל השכנוע לבין נטל הבאת הראיות, תוך דיון מפורט בסוגיות של: הוכחת סייג לאחריות פלילית; הוכחת הגנה בפלילים; הוכחת טענה דיונית-מקדמית; הוכחת טענה לפגיעה חוקתית; נטלי הוכחה וחזקות; ועוד. דיון אשר כולל סקירה מקיפה של הדין הקיים והצעות לשינויו.
טענתי, כפי שעמדתי עליה בהרחבה בספר, הינה כי יש לאמץ גישה כללית, עקרונית, שלפיה יגובשו אמות מידה לצורך מענה לשאלה על מי מוטל נטל השכנוע להוכחת פרט עובדתי. עמדתי היא כי במקום שיקולים צורניים ופורמליים המקובלים כיום, יש לאמץ אמות מידה מהותיות אשר בהתאם להן ייקבע הנטל להוכיח פרט עובדתי. אמות מידה אלה יעסקו בעיקר בשאלה אם מדובר ברכיבים אשר קשורים באופן בלתי נפרד למושגי חפות או אשמה.
לשיטתי, ובהסתמך על הלכות מהמשפט האנגלי, מדובר במבחנים של צדק והגינות, ולא כאלה שמתמקדים במבחנים טכניים ובשיקולים של יעילות.
בתמצית, אני סבור כי יש לזנוח מבחנים טכניים-צורניים, אשר נעשה בהם שימוש עד היום, כאלה אשר מתמקדים בלשון החוק או באופן ניסוחו – כגון בשאלות אם הרכיב הטעון הוכחה הוא חיצוני או פנימי לעבירה; אם הוא כללי או פרטני וצמוד לעבירה; אם מדובר ביסוד חיובי או שלילי, וכיו"ב – ולאמץ במקומם מבחנים תוכניים-מהותיים. על פי מבחנים אלה תיבחן השאלה אם מדובר ביסודות שמגבשים את האשמה הפלילית ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה, כגון רכיבים הנמנים עם היסוד העובדתי או עם היסוד הנפשי של העבירה, אם לאו.
אני סבור כי גישה זו עולה בקנה אחד עם חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ועם השפעתו על נטלי ההוכחה במשפט הפלילי, והיא מתיישבת עם מעמדה היסודי והחוקתי של חזקת החפות.
לקריאה נוספת כנסו לדף הספר "דיני ראיות".