ראיות דיגיטליות - דיני ראיות בעידן הסייבר

מהי ראיה דיגיטלית? במה היא נבדלת מראיות אחרות? האם דיני הראיות צריכים לחול לגביה ללא שינוי?

בשאלות אלה ואחרות אעסוק בסדרת פוסטים, מתוך מטרה ליצור מדריך כיס לעוסקים במלאכה.

לקריאה נוספת ולהעמקת חקר בתחום המרתק של ראיות דיגיטליות ראו בספרי "דיני ראיות" כרך ב, פרק 32 (2020).

המהפכה הדיגיטלית המתרחשת לנגד עינינו, מציבה אתגרים חדשים בכל מה שקשור להוכחת עובדות במשפט, ומאירה באור שונה את דיני הראיות כפי שתפסנו אותם עד היום. המידע הדיגיטלי שכיח ונוכח בכל מקום. שכיחותה של הראיה הדיגיטלית ונפיצותה לא נובעות רק מריבויים של מכשירים שמטרתם היא תיעוד, אלא גם מסגנון החיים המודרני שבו טכנולוגיה כבר מזמן אינה בחירה והיא נכפית על כל פרט בחברה. כך, שירותים ממשלתיים ומסחריים רבים עוברים למתכונת ממוחשבת המחייבת שימוש במרשתת (האינטרנט) לשם קבלתם; התקשורת בין אנשים – בין שהיא מקצועית, חברית או אחרת – נעשית לרוב תוך כדי שימוש במכשירי טלפון חכם ובאמצעות יישומים ואמצעים המותירים תיעוד דיגיטלי של השיחה. כך גם באשר לכל מסמך, תמונה, מנגינה, או סרט הנוצרים על ידי אדם – סביר להניח כי עברו עיבוד דיגיטלי – באופן חלקי לפחות, אם לא לחלוטין.

תוצאת הדברים היא כי הראיות המוגשות לבתי המשפט כיום הן ברובן תוצר של עיבוד דיגיטלי כלשהו, ואף סביר להניח כי אין הן אלא "פלט" שצורתו המקורית היא מידע דיגיטלי המאוחסן על גבי מחשב.

השימוש בראיה דיגיטלית במשפט (בין אם פלילי ובין אם אזרחי) מחייב גישה זהירה ומתן תשומת לב מיוחדת. הוא מחייב גם שינוי תפיסה כלפי עקרונות מושרשים בדיני הראיות וביחס לדרכי ההוכחה המקובלות במשפט. האם בכל מה שקשור לטכנולוגיה הדיגיטלית ניתן לעשות שימוש ב"ידיעה שיפוטית"? האם ניתן לעשות שימוש ב"מבחן ההיגיון והשכל הישר" – אמת מידה חשובה ואף עיקרית בשיקול דעתו של בית המשפט – ביחס לעולם הסייבר החדש שהידיעה השיפוטית טרם למדה איך הוא "מתנהג", והוא ממשיך ומתפתח במהירות ברגעים אלה ממש? כיצד ניתן להתמודד עם הטענה כי יש בכללי הקבילות הקלאסיים (כלל הראיה הטובה ביותר והכלל האוסר עדות מפי השמועה) כדי לפסול ראיות דיגיטליות ולחסום את השימוש בראיות אלה בהליך השיפוטי?

לצורך כך, יש להתחקות אחר מאפייניו המיוחדים של סוג זה של ראיות דווקא, ואחר ההשפעות אשר עשויות להיות להן על מעמדו של ההליך המשפטי, וכך אעשה בפוסטים הבאים.

מהי ראיה דיגיטלית?

"ראיה דיגיטלית" היא ראיה שנוצרה באמצעות טכנולוגיה אלקטרונית היוצרת, המאחסנת והמעבדת מידע בינארי – היינו, מידע המבוסס על סדרות של הספרות 0 ו-1.

ראיה כזו יכול שתהיה קובץ של מעבד תמלילים, התכתבות בדואר אלקטרוני, עמוד אינטרנט, נתוני יומן ממוחשב ('לוג') המתעד באופן שגרתי פעולות שביצעה מערכת אלקטרונית, קובץ קול כדוגמת שירי ה- mp3 הזמינים להורדה ברשת האינטרנט, מסמך שנסרק למערכת ממוחשבת, נתוני מכשיר רפואי שתועדו במדיה אלקטרונית ועוד. למעשה כל מה שמאוחסן או מעובד באמצעות מחשב או טלפון חכם מהווה ראיה דיגיטלית.

לראיות דיגיטליות יש מאפיינים המבדילים אותן משאר סוגי הראיות בהקשרים טכניים-פרוצדורליים שונים, כמו אופן עריכת החיפוש בהן, דרך הצגתן, וכיוצא באלה. השאלה הנשאלת היא אם יש לראיות דיגיטליות, בתורת שכאלה, מאפיינים המצדיקים הבחנה בינן לבין ראיות אחרות במישור המשפטי-מהותי.

אחד המאפיינים החשובים של ראיות דיגיטליות הוא קיומו של מידע המכונה "נתוני מסגרת" או "מטא-נתונים" ("Meta-data").

במובנים רבים, מאפיין זה הוא היוצר את ההבחנה בין ראיות דיגיטליות לראיות אחרות.

"נתוני מסגרת" הם כל אותם נתונים המכילים מידע על הקובץ שאינו תוכנו המהותי של הקובץ. אלה נתונים האופפים את פרטי הקובץ ולא את תוכנו. הם כוללים, לדוגמה, את מועד יצירת הקובץ, את מועד שינויו (אם שונה), את זהותו של המחשב אשר יצר את הקובץ, משקלו של הקובץ, מועד שליחת הקובץ או קבלתו, שם המחשב השולח ושם המחשב המקבל, מועדי פתיחה וסגירה של הקובץ, ועוד. נתונים אלה מצויים בתוך קובץ או מקושרים אליו. על פי רוב, נתונים אלה אינם חשופים למשתמש, ולעיתים אין אפשרות לגשת לנתוני המסגרת אלא באמצעות תוכנה מיוחדת.

למטא-נתונים נודעת חשיבות רבה לצורך ההליך השיפוטי. במקרים מסוימים, תוכנה של הראיה הדיגיטלית, ללא נתוני מסגרת הנלווים לה, עשוי לאבד מערכו. כך, לדוגמה, רשומות ומסרונים ללא נתוני מסגרת, כגון שעת משלוח ההודעה ושם השולח והמקבל, מצמצמים עד מאוד את ערכו הראייתי של תוכן הרשומה. במקרים אחרים, נתוני המסגרת הם הם הראיה הדרושה במשפט. היינו, כאשר בקבצים דיגיטליים עסקינן, יש תיעוד מדויק של מיני פעולות שנעשו בהם – תיעוד שעל אף שלא תמיד הוא נגיש להדיוט, ניתן לחושפו על ידי בעל מומחיות או מיומנות לדבר. המידע שמספקים נתוני המסגרת דומה במובן מסוים לראיות פורנזיות כמו דנ"א, טביעות אצבע, כדומה – מעין "רמזים" שנותרו מאחור ללא ידיעתו של זה שהשאירם.

עמדתי היא כי מאפיין זה – קיומם של נתוני מסגרת – הוא-הוא זה שבבסיס ההגדרה "ראיות דיגיטליות", ככל שהדבר נוגע לדיני הראיות. זהו המאפיין המבחין בין ראיות דיגיטליות לבין ראיות אחרות במישור הפרובטיבי, ומצדיק התייחסות נפרדת. היינו, חומר דיגיטלי המוגש לבית המשפט ואינו מכיל נתוני מסגרת, הוא אמנם "ראיה דיגיטלית" במובן התיאורי, אך אין הוא מצדיק התייחסות שונה במישור המהותי של דיני הראיות.