מאמרים

"מעבר לספק סביר" וקול המוסר של השופט: הצעה למודל הכרעה משולב רציונלי-אמוציונלי  

​הכלל המחייב את התביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם במשפט פלילי מעבר לספק סביר הוא מן העקרונות המבוססים ביותר בשיטתנו המשפטית ומבטא את המחויבות היסודית של מערכת המשפט להגנה על חפים מפשע מהרשעת שווא. מאמר זה מוקדש לדיון באחת ההתלבטויות המרכזיות בקשר למושג הספק הסביר – מהו היחס בין המימד האובייקטיבי של כלל ההוכחה מעבר לספק סביר לבין המימד הסובייקטיבי-פנימי? האם ההכרעה השיפוטית היא תמיד רציונלית לחלוטין או שאפשר כי תהיה גם אמוציונלית? האם הספק המחייב (או המאפשר) זיכוי הינו כזה המעוגן תמיד בספקות המוסברים באופן לוגי, או שהוא עשוי לנבוע גם ממימד מצפוני המוביל את השופט להעדיף ריסון היכן שהוא אינו מרגיש תחושת שכנוע פנימי מספקת?
​במאמר זה נבקש להציע ולהצדיק "מודל הכרעה משולב: רציונלי-אמוציונלי" כאפיון של כלל ההכרעה הרצוי במשפט הפלילי. מודל הכרעה זה מתבסס על ההכרה בקיומם של יחסי השלמה והדדיות בין מודל ההכרעה הרציונלי לבין מודל ההכרעה האמוציונלי. המודל הרציונלי- אובייקטיבי הוא העיקרי והדומיננטי, ולרוב ייטה בית המשפט לפעול על פיו, בעיקר, תוך תלייתו של הספק הסביר בתרחישים ממשיים המוסברים באופן לוגי. לצדו ממלא המודל האמוציונלי- סובייקטיבי תפקיד חשוב, שיורי ומשלים. 

44.jpg

ספר אליקים רובינשטיין

סבירותו של הספק: עיונים בדין הפוזיטיבי והצעה לקראת מודל נורמטיבי חדש

​מקדמת דנא שימש הספק הסביר כקו התיחום הרעיוני של נטל השכנוע במשפט הפלילי. במהלך ההיסטוריה ניסו שופטים למצוא את הנוסחה הנכונה שיש בה כדי לשקף את הזהירות הגלומה באמת המידה של "מעבר לספק סביר". החיפוש אחר אותה נקודת איזון, בין החשש מלהרשיע חפים מפשע מחד גיסא לחוסר הרצון לזכות עבריינים מאידך גיסא, הוליד שלל של ניסיונות להגדיר את מידת ההוכחה, אופייה וטיבה. ניסיונות אלה הולידו תוצאות שונות ומגוונות במערכות המשפט השונות.

133.jpg

הפרקליט
כתב העת של לשכת עורכי הדין בישראל

על ראיית הסיוע בפלילים: סיוע במחלוקת

במשפט הפלילי הישראלי יש מצבים מסוימים שבהם לא ניתן להרשיע נאשם על סמך עדות יחידה, אמינה ככל שתהיה, ללא קיומה של ראיה מסייעת. אחד משלושת התנאים לקיומה של ראיה מסייעת הוא התייחסותה של הראיה לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים, ולצורך זה נדרשת בחינת יריעת המחלוקת. היות שיריעת המחלוקת עשויה להשתנות לאורך החקירה והמשפט, המאמר עוסק בשאלה באיזה שלב יהיה ראוי לקבוע את יריעת המחלוקת לעניין בחינת ראיית הסיוע.

134.jpg

משפטים על אתר
כתב העת של הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית ירושלים

דיני הראיות בישראל

דיני הראיות נועדו לקבוע את כללי המותר והאסור בקשר לראיות, ואלה האחרונות מעצבות את הליך הבירור המשפטי. במרכזם של דיני הראיות ניצבות ראיות. ידועה אמרתו של המלומד בנתהאם בדבר נחיצותן של הראיות בהליך השיפוטי: "Evidence is the basis of justice: exclude evidence, you exclude justice".

דיני הראיות הנהוגים כיום בישראל מבוססים על שלושה מקורות עיקריים. האחד, דיני הראיות האנגליים אשר מצאו ביטוי בפקודת העדות משנת 1924, לרבות השינויים שנעשו בה מעת לעת, ולרבות ניסוחה מחדש בשנת 1971, ותיקוני החקיקה שנעשו מאז. השני, הלכות פסוקות שניתנו בבתי המשפט בישראל מאז קום המדינה, חלקן שאוב מן המשפט המקובל ולעיתים מן המשפט האמריקני. השלישי, חקיקה של כנסת ישראל הקובעת הסדרים ראייתיים בתחומים ספציפיים.

לאחר סקירה של הניסיונות השונים שנעשו במשפט ארצנו לעיגונו של קודקס ראיות עברי מקורי, טענתי במאמר הינה כי חרף פיתוחם של דיני הראיות בפסיקה, והתיקונים שנעשו מעת לעת בפקודת הראיות ובחיקוקים "ראייתיים" נוספים, לא התייתר הצורך בחוק ראיות חדש שלם ושיטתי, אשר בו יעוגנו עקרונות היסוד של דיני הראיות בישראל.

%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259B

עורך הדין

כתב העת של לשכת עורכי הדין

עילה לביטול? עיון מחודש בעילות לסגירת תיק פלילי 

ההחלטה על העמדה לדין היא הכרעה אשר נודעות לה השפעות כבדות משקל על חייו של אדם, על פרנסתו, על שמו הטוב ועל כבודו, בעיני עצמו ובתפיסת הציבור אותו. הסמכות להחליט על העמדה לדין או על סגירת התיק נתונה בידי התביעה הכללית, ויש בה כדי להטיל אחריות כבדה על כתפיה. החלטה על סגירת התיק מחייבת בתורה הכרעה בעניין העילה לסגירת התיק.

מאמר זה מציע התבוננות ביקורתית על עילות הסגירה, לרבות בחינה ביקורתית של האיזון המתחייב בין הערכים השונים המתמודדים בסוגיה זו, אשר מאפשרת עיון מחודש בהסדרים הנוהגים ועיצובם מחדש. חרף חשיבותה של סוגיה זו וחרף נפיצותה טרם נערך דיון מקיף בנושא בספרות או בפסיקה הישראלית.

במאמר מוצע הסדר חדש בסוגיה זו אשר נועד לצמצם עד למינימום הדרוש את הפגיעה בזכויות הפרט ובו בזמן לאפשר להגשים את האינטרסים הציבוריים בצורה טובה יותר. לאחר עיון בהיבטים החוקתיים של עילת הסגירה של חוסר ראיות, בין השאר מתוך פרספקטיבה של חזקת החפות, הזכות לשם טוב, הזכות להליך הוגן ועוד, מוצע לשנות את המבחן הראייתי שביסוד ההבחנה בין עילת הסגירה של "חוסר ראיות" לבין העילה של "חוסר אשמה" ולאמץ מבחן מחמיר מזה הנהוג כיום, הדורש רף ראייתי של "חשד ממשי לאשמה" לצורך סגירת התיק מחוסר ראיות.

ספר אדמונד לוי.jpg

ספר אדמונד לוי
 

בין זיכוי מחמת הספק לזיכוי מחמת הספק הסביר

על אף היותו מוסד מושרש ורווח במשפט הפלילי הישראלי, המשמש בו כבר עשרות בשנים, 2 קיימת בפסיקה אי-בהירות של ממש באשר לטיבו, לגדרו ולהצדקותיו של הזיכוי מחמת הספק. כך, באשר לסיווגו העיוני ורב-המשמעות כרכיב בהנמקת פסק הדין, להבדיל מתוצאתו האופרטיבית, 3 וכך, וביתר שאת, בשאלת תיחומו וגבולות פרישתו בטווח שבין הרשעה לזיכוי. בניגוד לתפיסה הרווחת והאינטואיטיבית כי הזיכוי מחמת הספק תוחם, את מקרי הקצה של ההכרעה הפלילית המזכה, שבהם נותרת בלתי פתורה שאלת היכולת והזכות להרשיע את הנאשם, מתברר כי המקרה הפרדיגמטי של השימוש בו, הנו דווקא בנסיבות שבהן היה אפילו הנתבע האזרחי זוכה בדינו.

13.jpg

ספר דיויד וינר
על משפט פלילי ואתיקה

מעשה ידי אדם לעומת אירועים מכוח הטבע: סיבתיות פיזית לעומת סיבתיות ערכית

הפרק הרביעי בספר עוסק בזיקת הסיבתיות בין רכיב התוצאה לבין רכיב ההתנהגות. פלטשר עומד על הדרישה לזיקה סיבתית בעבירות תוצאתיות שהוא מכנה "עבירות של תוצאות מזיקות". זיקה זו, הידועה בכינוי "קשר סיבתי", 2 מצריכה יחס של סיבה ותוצאה בין רכיב ההתנהגות לבין רכיב התוצאה, ובהיעדר ההתנהגות הקבועה בהגדרת העבירה, לא הייתה מתרחשת התוצאה הקבועה גם היא באותה עבירה. פלטשר עומד על כך שעבירות של תוצאות מזיקות מאופיינות בפער סיבתי בין הפעולה לבין התוצאה, שלא כעבירות התנהגות (שהוא מכנה "עבירות של פעולות מזיקות") אשר בהן מתקיים קשר מיידי בין הפעולה המזיקה לבין הנזק הרלוונטי. פער סיבתי זה, אשר יכול להשתרע על פני מנעד רחב מאוד של מקום ושל זמן, מאפשר לבצע את התוצאה המזיקה בדרך מקרה, ועל כן הוא מעורר את הדיון בזיקת הסיבתיות. 

14.jpg

ג'ורג' פלטשר
מושגי יסוד במשפט הפלילי

סיכוי סביר להרשעה – סבירותו של סיכוי

העמדה לדין היא החלטה בעלת השלכות גורליות. היא מטילה אחריות כבדה על התביעה הכללית, אשר לה נתונה סמכות שיקול הדעת בנושא. הגשת כתב אישום קובעת את גורלו של הנאשם ומשפיעה על נפגע העבירה ועל הציבור כולו. המאמר דן בשאלת הרף הראייתי שללא קיומו לא ניתן יהיה להעמיד אדם לדין. חיפוש אחר נקודת האיזון בין האינטרסים הנוגדים מוביל למסקנה כי אין להעמיד אדם לדין, אם אין ציפייה סבירה שהוא יורשע על ידי בית המשפט. עם זאת, הדרישה ל"סיכוי סביר להרשעה", כשלעצמה, אין בה די כדי לקבוע את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך העמדה לדין. על כן, יש להציב רף מינימלי מתחתיו לא ניתן להעמיד אדם לדין, ולקבוע במפורש כי לצורך העמדה לדין נדרשת הסתברות ברמה של מאזן הסתברויות, לאמור: כי סיכויי ההרשעה יעלו על סיכויי הזיכוי. 

15.jpg

ספר יורם דנציגר
אסופת מאמרים לכבודו של השופט (בדימוס) פרופ' יורם דנציגר

הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה – תמונת מצב והרהורים על העתיד לבוא

סימן א'1 לפרק ו' של חוק העונשין, שנחקק במסגרת תיקון מס' 113, מבנה את שיקול הדעת השיפוטי בענישה באמצעות קביעת עקרונות ושיקולים מנחים. קביעתם נועדה לשים קץ למצב שהיה קיים בטרם נחקק תיקון מס' 113, שבו גזרו שופטים את הדין לפי השקפת עולמם ורחשי לבם.

תיקון מס' 113 מבנה את שיקול הדעת השיפוטי בשלושה מישורים: מהותי, דיוני וראייתי. במישור המהותי החוק קובע את עקרונות הענישה, תוך התייחסות למשקלם היחסי, האיזון הראוי ביניהם וכן את הנסיבות הרלבנטיות לעונש. במישור הדיוני החוק קובע הליך תלת-שלבי לשם גזירת הדין, וחובת הנמקה מפורטת בצדו. החוק גם מבנה את דרך הענישה הראויה במקרים של ריבוי עבירות. במישור הראייתי החוק מסדיר לראשונה את נטלי ההוכחה המוטלים על כל אחד מן הצדדים הטוענים לעונש. באמצעות הבניית שיקול הדעת האמור ביקש המחוקק לקדם ערכים של שוויון ואחידות בענישה.

המאמר סוקר את ההסדרים השונים שנקבעו במסגרת תיקון 113 מתוך מטרה לאפשר לקורא התמצאות והבנה של עקרונות החוק ושל דרך יישומו על ידי בתי המשפט.

הפרקליט.jpg

הפרקליט
כתב העת של לשכת עורכי הדין

הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה – תמונת מצב והרהורים על העתיד לבוא

סימן א'1 לפרק ו' של חוק העונשין, שנחקק במסגרת תיקון מס' 113, מבנה את שיקול הדעת השיפוטי בענישה באמצעות קביעת עקרונות ושיקולים מנחים. קביעתם נועדה לשים קץ למצב שהיה קיים בטרם נחקק תיקון מס' 113, שבו גזרו שופטים את הדין לפי השקפת עולמם ורחשי לבם.

תיקון מס' 113 מבנה את שיקול הדעת השיפוטי בשלושה מישורים: מהותי, דיוני וראייתי. במישור המהותי החוק קובע את עקרונות הענישה, תוך התייחסות למשקלם היחסי, האיזון הראוי ביניהם וכן את הנסיבות הרלבנטיות לעונש. במישור הדיוני החוק קובע הליך תלת-שלבי לשם גזירת הדין, וחובת הנמקה מפורטת בצדו. החוק גם מבנה את דרך הענישה הראויה במקרים של ריבוי עבירות. במישור הראייתי החוק מסדיר לראשונה את נטלי ההוכחה המוטלים על כל אחד מן הצדדים הטוענים לעונש. באמצעות הבניית שיקול הדעת האמור ביקש המחוקק לקדם ערכים של שוויון ואחידות בענישה.

המאמר סוקר את ההסדרים השונים שנקבעו במסגרת תיקון 113 מתוך מטרה לאפשר לקורא התמצאות והבנה של עקרונות החוק ושל דרך יישומו על ידי בתי המשפט.

הפרקליט.jpg

הפרקליט
כתב העת של לשכת עורכי הדין

ההגנה על חייו של העוּבּר במשפט הפלילי

בשני פסקי-דין ישראליים – בעניין חורי ובעניין צ'ינצ'ולקר – התעוררה באופן תקדימי השאלה אם בהתאם לדיני העונשין בישראל ניתן להרשיע אדם בעבֵרה של גרימת מוות בנסיבות שבהן עוּבּר נפגע לפני הלידה אך נולד חי ומת לאחר-מכן (מצב המכונה במאמר "נפגע, נולד ומת"). שאלה זו התעוררה במספר רב של פסקי-דין בארצות שונות ובתקופות שונות, ובאופן מפתיע לא נידונה מעולם בבתי-המשפט בישראל.

לאחר סקירה היסטורית של השאלה, לרבות סקירת המצב בשיטות משפט שונות, טענתנו הינה כי המצב בשיטת המשפט הישראלית הוא ייחודי ואנומלי: פרט לעבֵרה של ביצוע הפלה לא-חוקית, שאינה רלוונטית למירב המצבים השונים של תקיפה וגרימת מוות, אין בדיני העונשין הישראליים אפשרות להעמיד לדין אדם בגין גרימת מוות לעוּבּר. במקרה של המתת עוּבּר אי-אפשר להעמיד לדין על עבֵרות ההמתה הרגילות (רצח, המתה, גרם מוות ברשלנות), וזאת משום שהביטוי "אדם" שבסעיף 308 לחוק העונשין אינו כולל עוּבּר. כמו-כן אין בישראל עבֵרה עצמאית של המתת עוּבּר, ואין גם עבֵרה מיוחדת של תקיפת אישה הרה (למקרה שהתקיפה גרמה למותו של העוּבּר). לנוכח שיקולי מדיניות שונים וכן לאור המשפט ההיסטורי והמשווה, המסקנה העיקרית של המחקר היא כי האפשרות להרשיע אדם בגרימת מוות לעוּבּר במצב של "נפגע, נולד ומת" היא עיקרון ראוי, לפחות כעקרון-מינימום, ויש להסדירו במשפט הישראלי לרבות בחקיקה.

%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA%20%D7%9E%

משפט ועסקים

על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות והזיכויים בישראל

במציאות הישראלית, חדשות לבקרים מוטחות טענות מטענות שונות בפני מערכות אכיפת החוק, ובכללן רשויות התביעה ומערכת בתי המשפט, על בסיס הנתון לפיו שיעור ההרשעות במשפט הישראלי גבוה מאוד ועומד על לא פחות מ- 99.9%. זאת, למרות שמזה זמן רב ידוע כי נתון זה אינו נכון ואף יש בו כדי להטעות. המקור הקדמוני של השגיאה, מצוי בשיטת חישוב שגויה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלפני יותר מעשור שנים. ואולם, למרות שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חזרה בה מהנתונים שהציגה אז ובצעד חריג, אף חזרה וחישבה מחדש את שיעור ההרשעות ותיקנה את טבלאות הנתונים שפורסמו במשך השנים, אין בדבר לתקן את דרכם של המקטרגים הממשיכים ועושים שימוש בנתון שגוי זה לצרכי ניגוח מערכת המשפט, ביודעם כי למעשה אין כיום כל מחקר אמפירי התומך בטענתם, אלא ההיפך מכך.

mishpat-maftech.jpg

משפט מפתח

כתב העת של פרקליטות המדינה

 דיני ראיות וסטנדרטים של הוכחה בשלב גזירת הדין – הצעה להסדרה כוללת

ההליך הפלילי בישראל ובשאר מדינות המשפט האנגלו-אמריקני מורכב משני שלבים עיקריים. שלב ראשון, שבו מכריע בית המשפט בשאלת האשמה ואשר מסתיים בהכרעת הדין; שלב שני, שבו גוזר בית המשפט את עונשו של הנאשם שהורשע ואשר מסתיים בגזר הדין. המאמר מוקדש לדיון בהיבטים הראייתיים בשלב גזירת הדין.

שאלת החלתן של דיני ראיות בשלב גזירת הדין ועיצובם של רפי הוכחה בשלב זה, לא זכו לדיון מספק בספרות או בפסיקה, וכולי תקווה שבאמצעות מאמרי, סוגיה חשובה זו תזכה לדיון מעמיק ולהסדרה כוללת, בין אם באמצעות חקיקה ובין אם בפסיקה.

בשל מאפייניו הייחודיים של שלב גזירת הדין מצד אחד ובשל השלכותיה של ההכרעה בדבר העונש על זכויותיו היסודיות של הנאשם מצד שני (לכבוד, לשם טוב, לחירות ולקניין), טענתי היא כי יש לדרוש את החלת דיני הראיות בשלב זה ולעצב כללים ראייתיים כך שיתאימו למאפייניו של שלב זה ולתכליותיו.

כריכת הסניגור.jpg

הסניגור

כתב העת של הסניגוריה הציבורית

תקרת הפיצוי לנפגע העבירה בהליך הפלילי

מאמר זה עוסק בהוראת סעיף 77 לחוק העונשין הישראלי, אשר מתווה את הסדר הפיצוי לנפגע העבֵרה בהליך הפלילי וביתר דיוק המאמר עוסק בתקרת הפיצוי הקבועה בו. הסדר זה קובע כי בית-המשפט רשאי לגזור על הנאשם תשלום פיצוי למי שניזוק מהעבֵרה עד לסכום המרבי הקבוע בחוק.

חרף חשיבותו של הסדר זה וחרף נפיצותו, טרם נערך דיון מקיף בספרות או בפסיקה הישראלית בשאלת נחיצותה והצדקתה של תקרת הפיצוי. במאמר זה נדונות שלוש סוגיות עיקריות הקשורות להסדר זה: האם מוצדק להגביל את סכום הפיצוי או שמא יש לבטל את התקרה הקבועה בחוק ולהותיר לבית-המשפט את שיקול-הדעת לפסוק פיצוי בהתאם להערכת הנזק שנגרם; ככל שהתקרה נותרת על כנה, האם יש לפרש את התקרה הקבועה בחוק כמתייחסת לכל ניזוק בנפרד, כך שבית-המשפט רשאי לפסוק את הפיצוי המרבי לכל אחד מהניזוקים בנפרד, או שמא התקרה מגבילה את סך הפיצוי שישולם על-ידי הנאשם ללא קשר למספר נפגעי העברה; מיהו הניזוק הזכאי לקבלת פיצויים בהליך הפלילי, והאם על בית-המשפט לפסוק על הנאשם תשלום פיצויים לכל מי שניזוק מהעבֵרה או רק לסוג מסוים של ניזוקים?

%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94%20%D7%9E%

מאזני משפט

האחריות הפלילית בגין המתת עובר

שיטת המשפט הישראלית משתייכת לקבוצה של שיטות משפט שבהן הביטוי "אדם" המתאר את הקורבן בעבֵרות ההמתה אינו כולל עוּבּר. עקב כך, עבֵרות ההמתה אינן חלות על מצבים של המתת עוּבּר (שמת ברחם). במשפט הישראלי אין עבֵרה עצמאית המטילה אחריות פלילית ישירה בגין המעשה של המתת עוּבּר (או בגין גרימת חבלה לעוּבּר) כפי שיש בחלק מהשיטות הזרות. נוסף על כך, במשפט הישראלי אין גם עבֵרה של תקיפת אישה הרה או גרימת חבלה לאישה הרה (כפי שקיימת במדינות שונות בארצות-הברית). החֶסֶר המתואר, אשר מותיר את העובר ללא הגנה עצמאית מפני מוות או חבלה, מהווה בעיה מוסרית. החסר מורגש למשל על רקע קיומם של פסקי-דין העוסקים במקרים של תקיפת נשים הרות, שבהם לא מוענק כל מעמד משפטי לעוּבּר, וזאת בין אם מצא את מותו עקב תקיפת אמו, ובין אם מצא את מותו בשל תקיפה ישירה כלפיו.  

במאמר זה אנו מציעים להסדיר את הנושא בחוק – בין על-ידי הוספת הכלל "נפגע, נולד ומת" אשר מקובל במדינות רבות, בין באמצעות ניסוח של עבֵרה עצמאית חדשה שנושאה "המתת עוּבּר ברחם", ובין בכל דרך מפורשת אחרת שתשקף את השקפותיה של החברה הישראלית בנושא טעון זה.

mishpat-maftech.jpg

משפט מפתח

כתב העת של פרקליטות המדינה

גניבה המבוצעת על רקע הצורך להשיג אמצעי קיום בסיסיים

מהו יחסו של המשפט הפלילי הישראלי לעבירות – בעיקר לעבירות רכוש – המבוצעות על רקע הצורך של העושה להשיג אמצעי מחייה בסיסיים כגון אוכל? שאלה זו מעוררת סוגיות עקרוניות על תכליתו של המשפט הפלילי ועל גבולותיו. אף שרעב או מצוקה אינם כשלעצמם טענות הגנה עצמאיות, תנאים של רעב או מצוקה יכולים, במקרים מסוימים, להיות רלוונטיים לצורך גיבושן של דוקטרינות מוכרות במשפט הפלילי, שמכוחן ניתן למנוע העמדה לדין, לשלול אחריות או להקל בעונש. לדיון בדוקטרינות אלו מוקדשת הרשימה שלהלן, והן מיושמות על עבירת הגניבה המתבצעת על רקע של עוני, מחסור ורעב.

המשפט ברשת.jpg

המשפט ברשת

זכויות האדם, מבזקי הארות פסיקה

 חייל לבן מכה חייל שחור - על המניע הגזעני בדיני העונשין

מהי הרלוונטיות של המניע בדיני העונשין? הכלל הבסיסי במשפט האנגלו-אמריקני, הוא שהמניע אינו רלוונטי לשאלת האחריות הפלילית, אלא לגזירת הדין בלבד. גם בדיני העונשין של ישראל שלט כל השנים הכלל העקרוני לפיו המניע אינו רלוונטי לשאלת האחריות הפלילית, אלא אם נקבע אחרת בחוק.

לדעתנו הכלל לפיו המניע אינו רלוונטי באופן כללי אלא לעבירות מסוימות בלבד, אינו מחייב התעלמות מהמניע בחלק הכללי של חוק העונשין. נהפוך הוא. העובדה שהמניע הוא נתון רלוונטי לעבירות מסוימות או להסדרים מסוימים מחייבת את הגדרתו של המושג. חרף הקשיים בהגדרתו, החלק הכללי של חוק העונשין היה צריך לכלול הגדרה של מניע אגב ציון העובדה, כי הגדרה זו תהיה רלוונטית לעבירות או להסדרים הדורשים את הוכחתו.

%25D7%259B%25D7%25A8%25D7%2599%25D7%259B

הלשכה

בטאון לשכת עורכי הדין

זה כל הסיפור – הרהורים על ההכרעה של תובע בדבר העמדה לדין

תובעים נדרשים מידי יום ביומו לקבל הכרעות מעין שיפוטיות בתיקים המטופלים על ידם. בתחום הפלילי, נדרש תובע להכריע אם יש להעמיד את החשוד לדין או שמא לסגור את התיק בעניינו. לעיתים קרובות, וכחלק מתהליך ההכרעה האמור, נדרש התובע להכריע אם יש לקבל את סיפורו של המתלונן או להעדיף את סיפורו של החשוד.

כתנאי מקדמי לפני קבלת החלטה בדבר העמדה לדין של אדם, על התובע להגיע למסקנה כי אין בליבו ספק סביר באשמתו של הנאשם. לאחר שהתובע הגיע למסקנה כי לפי אמונתו ותפיסתו המקצועית ניתן להרשיע את החשוד מעבר לכל ספק סביר, עליו להמשיך ולבדוק אם יש סיכוי סביר להרשעה, היינו מה היה בית המשפט קובע על סמך מכלול הראיות. בשלב זה על התובע לחשוב "בנעלי השופט" ולהעריך את סיכויי ההרשעה. ההחלטה על העמדה לדין תקבל רק מקום בו השתכנע התובע כי סיכויי ההרשעה עולים על סיכויי הזיכוי.

ההכרעה בדבר העמדה לדין, הערכת הראיות והחלת סטנדרט ההכרעה של "סיכוי סביר להרשעה" מבוססות במידה רבה על שכנוע. ישנו תפקיד חשוב לנרטיב, להתרשמות מן "האופי", הקונסיסטנטיות והקוהרנטיות של הקייס של נפגע העבירה מצד אחד, ומגרסת ההגנה של החשוד מצד שני. יש ממד של התאמה לניסיון חיים ולתפיסותיו של התובע. כל אלו מותירים תלות (גם אם אינה מוצהרת) ביישומו של סטנדרט ההכרעה בשאלת ההעמדה לדין.

mishpat-maftech.jpg

משפט מפתח

כתב העת של פרקליטות המדינה

TWO KINDS OF ACQUITTALS – DIFFERENT KINDS OF DOUBTS

In most countries that follow the Anglo-American legal system, the criminal process is based on the existence of only two possible alternative legal outcomes – “guilty” and “not guilty” – at the end of a criminal proceeding. That is, a person is acquitted unless the court finds him to be guilty. In contrast, a small number of legal systems, such as those of Scotland, Italy, and Israel, maintain an additional form of acquittal, situated between the two stated polar options. In this paper we review the criminal systems that have adopted more than one type of acquittal while delving specifically into the case of Israel. From a descriptive perspective, we summarize the history of their acquittal options as well as describe the additional option’s characteristics when compared to full acquittal as well as the epistemic circumstances in which such an outcome is reached. From a normative perspective, we reject incorporation of this additional type of acquittal due to differences in its expressive implications from full acquittal.

Criminal Law Forum

Springer

תמונה.jfif

RETHINKING THE ENGLISH “BORN ALIVE RULE”:  COMPARATIVE AND DOCTRINAL STUDY

should a person be criminally responsible for the death of a newborn, if this death is the result of injuries inflicted, by this person, on the fetus in utero?  if affirmative, which offense should this person be accountable for? This article deals with these questions, thus coping with the old standing common law "Born Alive Rule" (BAR). Our assertion is that the European-continental law model shoud be adopted, thusdefining a fetus as a human being from the beginning of the dilating pains. Accordingly there is no place for the bar and its complementary, nor for an independent offense of "Child Destruction", which aims to cover the period between inception and the fetus exiting his mother's womb. However, we also propose to adopt the anglo-american law approach in the sense that causing the death of a fully designed fetus is an aggravated abortion offence, thus mandating a severe punishment as close as possible to the punishment of a homicide offense imposed for causing he death of a human being. 

ILSA Journal of International & Comparative Law

%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94_edited.jp

FROM ANCIENT ISRAEL TO MODERN ISRAEL: THE HISTORICAL DEVELOPMENT OF THE PROTECTION OF A FETUS IN CRIMINAL LAW

On December 12, 2018, Amiad Yisrael Lev-Ran died. Three days earlier, while Amiad was still in his mother’s womb, Palestinians in a passing car opened fire on a group of people waiting at a bus stop – among them, Amiad’s mother and father. After Amiad’s mother was critically wounded, doctors at Shaarei Tzedek hospital in Jerusalem delivered her baby in an emergency C-section, however the baby survived for only a few days.

This heart-breaking tragedy is but another example of a criminal act done to a fetus leading to loss of life. Already in the Book of Exodus, the Bible set out rules dealing with situations in which a fetus was the victim of a criminal act.  As we shall see, the central Biblical verses involved were subsequently interpreted in various ways and became the basis for differing points of view in regard to the degrees of culpability and punishment for acts done to a fetus in different circumstances. 

Our discussion will take us from ancient Israel through Hellenistic times to Catholic Canon Law, which laid the basis for the Common Law approach to this matter. We shall then mention some of the modern international developments, especially in regard to statutory amendments, and then return to modern Israel and discuss the recent case law in this area.

ISRAEL YEARBOOK ON HUMAN RIGHTS

%D7%9B%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%94%20israel_