מי מפחד מהאינטרס הציבורי?

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021


קדושים לנו האינטרסים של משפט צדק; פי שנים קדושים לנו האינטרסים של בעל העברה; פי שלשה קדושים בעינינו האינטרסים של הציבור (אנטול פרנס, הוגה דעות צרפתי).


​במשפט הישראלי הולכת ותופסת תאוצה גישה המבקשת לבכר את הצדק הדיוני על פני הצדק המהותי. גישה אשר אינה משליכה את יהבה על חשיפת האמת העובדתית-ההיסטורית, אלא על פיתוחם של כללים דיוניים וראייתיים שנועדו לשמור על הגינותו של ההליך ללא קשר בהכרח לתוצאותיו. גישה זו באה לידי ביטוי, בין היתר, בדוקטרינה של "הגנה מן הצדק" (על שלל עילותיה), אשר הולכת ומשתרשת במשפט הישראלי, כמו גם בפיתוחם של כללים ראייתיים, המהווים חסמים (לעתים נוקשים) מפני בירור האמת בבית המשפט.

לצד רבים המסכימים עם הביקורת כנגד ביסוסה של גישה זו והתפשטותה כ"גידול פרא" במשפט הישראלי, נשמעות גם ביקורות לא מעטות, אשר לא רק שמצדדות בגישה זו, אלא אף קוראות להרחבתה על חשבון האינטרס הציבורי.


מבלי להמעיט בצורך בשמירה על הגינותו של ההליך בכלל ובהקפדה על זכויות הנאשם, נדמה כי יש מקום לשוב ולהיזכר בדבר חשיבותו של האינטרס הציבורי, מתוך תקווה כי יהיה בכך כדי לשוב ולהחזיר לו את עטרתו.


האינטרסים של משפט צדק, האינטרסים של בעל העבירה והאינטרסים של הציבור משמשים בערבוביה בהליך הפלילי ומעלים את השאלה עתיקת היומין על-אודות הקשר בין תפיסת הצדק של ההליך הפלילי ובין תכליות אלה. לצד הרצון הצודק לשמור על הגינותו של ההליך הפלילי עומד הצורך, המוצדק אף הוא, להגן על החברה בכללותה מפני פשיעה. אי לכך יש למצוא את נקודת האיזון הראויה בין האינטרסים של משפט צדק, האינטרסים של הנאשם והאינטרסים של הציבור, ולמעשה בין טובת הכלל ובין זכויותיו של הפרט. זאת מתוך הכרה, כי אם נמשיך ונפטור עבריינים מעונש על מעשיהם ואם לא יוענק מקום של כבוד לאינטרס הציבורי בהגנה על החברה מפני פשיעה - נמצא עצמנו, עד מהרה, מתאכזרים לצדיקים (בפראפרזה על אמרת חז"ל: מי שמרחם על אכזרים, סופו שיתאכזר לרחמנים").

בהתייחסו לדבריו של אנטול פרנס, המובאים בפתיח, עמד פלטיאל דיקשטיין על פירוש כל אחד מהמשפטים לחוד, ובעיקר על שילובם של הללו יחד: "שלש הפסקאות המחוטבות מהוות כאלו שלש תפיסות עולם. הרישא מדברת בשבחה של מדת הדין. פסקה שניה (המציעתא) מעדפת עליה את השקידה על תקנתו של העבריין, את הדאגה לעניניו, את ההגנה על זכיותיו, על כבודו, על חרותו, במדת האפשרות. [...] הסיפא – הפסקא השלישית – מרחיקה ללכת. היא מעמידה בראש את עניניו של הצבור. אלו היתה קיימת פסקה זו לבדה, בלי קשר את השתים הראשונות – היו אולי יכולים להסתייע בה חסידי המדיניות הטוטלית של זמננו – אבל אין זה אלא מתוך סקירה שטחית לכאורה. לאמתו של דבר, אין אנטול פרנס מעמיד בראש את עניני הגוף הציבורי, המדינה, כי אם את עניני הצבור, במלים אחרות, אין הוא דואג כל כך לצבור – כיחידה מאורגנת המבליעה בתוכה את הפרט והנעשית למטרה לעצמה, כי אם ליתר אישי הצבור, הטעונים הגנה בפני העבריין בעצמו, ושמירת עניניהם בתור רבים, בתור רוב, חשובה לנו יותר, מאשר שמירת העבריינים, שאינם אלא מעוט בחברה. וביחוד שאין לקראה אלא ביחד עם הרישא והמציעתא. אמנם הוא מיחס קדושה משולשת לעניני הצבור, אבל אינו מזלזל לא במדת הדין, אשר גם לה קדושה יסודית, ולא בתקנת בעלי העבירה, שיש לה לפי הפתגם קדושה כפולה" (פלטיאל דיקשטיין דיני עונשין 16 (1938)).

בשיטת המשפט הישראלית אפשר להבחין בכללים דיוניים-ראייתיים שונים, אשר אינם תופסים את "חקר האמת" כיעד אינסטרומנטלי, אלא מכוונים למיצוי המחויבות הנורמטיבית של השיטה בשמירה על הגינותו של ההליך. נדמה כי בשנים האחרונות נעה המטוטלת בקיצוניות לעבר הגנה על הנאשם, תוך התעלמות מזכותו של הציבור להגן על עצמו. תפיסה זו מאיינת לחלוטין את מודל מיגור הפשיעה, ויש לכך תג מחיר חברתי גבוה מדי.

אכן, אינטרס החברה במיגור העבריינות אינו בעל עדיפות על-פני אינטרסים אחרים, כגון חירות הפרט, אולם לשיטתי הוא גם אינו צריך להידחות א-פריורי מפני אינטרסים אחרים, וודאי לא אלה של בעל העבירה. כדי לתת משקל ראוי לאינטרס הציבורי יש לעצב את הכללים והדוקטרינות הפרוצדורליים והראייתיים מתוך פרספקטיבה רחבה וכוללת על-אודות יעדיו של ההליך הפלילי והאינטרסים הגלומים בו ולא להתמקד בתפיסה צרה, אשר שמה יהבה אך על האינטרסים של בעל העבירה.


מערכת אכיפת החוק תחדל לתפקד באם ישוחררו עבריינים רבים (לא נאשמים אלא כאלה שהם אשמים) ללא הרשעה וללא עונש. מדינה ללא חוק חוטאת לתפקידה בהגנה על הציבור, מפירה את חובתה בשמירה על הסדר הציבורי ומפקירה את אזרחיה. על המדינה לשמור על שלום הציבור ולקדם את האינטרס הציבורי שבשמירה על ערך החיים, על שלמות הגוף ועל הקניין של כל פרט ופרט בציבור (ולמעשה האינטרס הציבורי טומן בחובו גם שמירה על האינטרסים של העבריין). זכותה של המדינה וחובתה לשמור על ביטחון הציבור ועל הסדר הציבורי מפני טרור פלילי בדומה למלחמתה בטרור הלאומני. יתרה מכך, על המדינה מוטלת חובה חוקתית לשמור גם על זכויות היסוד של הקורבנות בפועל ובכוח.

אין חולק על חשיבותה של הזכות להליך הוגן, והדברים לא נאמרים רק כדי להאמר, אולם כשם שמדובר בזכותו של הנאשם להליך הוגן כך יש לזכור, כי הגינות ההליך אין משמעה רק הגינות כלפי הנאשם, אלא גם כלפי נפגעי העבירה והציבור בכללותו. יש לאזן בין חובתה של המדינה להגן על אזרחיה מפני פגיעה של עבריינים בגופם, בשלומם, בחירותם ובקניינם, ובין חובתה לשמור על זכויותיו של החשוד והנאשם. בין חובת המדינה לאכוף את החוק באופן אפקטיבי ובין חובתה להבטיח את הגינותו של ההליך. ואולם החובה להגן על הנאשם הינה משנית לחובת ההגנה על הציבור.

שיטת משפט נאורה אינה מכירה בזכויות מוחלטות כשלעצמן, שאינן יכולות לסגת מפני טובת הכלל. תפיסה זו היא חלק מהתורה הדמוקרטית שלנו והיא זו אשר עומדת ביסודה של תפיסתנו היוריספרודנטלית והחוקתית.

בחינת רציותם של כללים דיוניים וראייתיים מחייבת התחשבות בקיומם של ערכים או אינטרסים מתנגשים. האינטרס של הנאשם הוא אמנם מרכזי, אך אינו בלעדי. יחסי ולא מוחלט. לצדו של ערך זה קיימים ערכים אחרים שהחברה מעוניינת בקיומם או בטיפוחם. דרך זו בנויה על הצורך במציאת איזון בין הזכויות לבין הצרכים של כל הפרטים המרכיבים את החברה בכללותה.


מערכת משפט המבקשת לעשות צדק אינה יכולה להסכים לתוצאה של שחרור עבריינים לחופשי. בבסיסו של ההליך הפלילי טבועה זכותה של החברה להגן על עצמה מפני פשיעה. זו תכליתה העיקרית של המדינה.

אכן, במרכזו של משטר דמוקרטי ליברלי שמור מקום של כבוד לזכויות האדם, אולם מדובר בזכויות של כל הפרטים בחברה, על כן יש למצוא את הנוסחה הראויה לאזן בין הזכויות הללו. זכותה של המדינה להגן על ביטחון אזרחיה וחובתה לשמור על הסדר הציבורי. מדובר לא רק בזכותו של הציבור, אלא בחובתה המוסרית של המדינה להגן על חבריה ולהילחם במי שמבקש לפגוע במרקם החברתי שבה. שחרור של עבריינים לחופשי פוגע פגיעה אנושה בביטחון הציבור ובמערכת שלטון החוק, ועל כן פעולה שכזו עומדת בניגוד לאמנה החברתית שעליה התחייבו באופן הדדי המדינה ואזרחיה.



לקריאה נוספת תוך הפניות לספרות ולמאמרים בנושא, ראו יניב ואקי "מי מפחד מהאינטרס הציבורי?" משפט מפתח 3 (2015)

136 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול