על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות בישראל

באולפן שישי מיום 26.3.21 צוין כי שיעור ההרשעות במערכת המשפט הישראלית עומד על מעל 90%. נתון זה הובא בהקשר למשפטו של ראש הממשלה בנימין נתניהו, כסימן לבאות. איני מתיימר להעריך את הסיכויים להרשעתו של ראש הממשלה כמו גם לא את אלה לזיכויו, ואולם ברצוני לעמוד על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות בישראל.



לאחרונה פורסם מחקר חדש ומקיף אשר בדק את שיעור הזיכויים בישראל. המחקר מצא גילויים מרעישים שלפיהם שיעור הזיכויים עלה בשנים האחרונות, כך שנכון לשנת 2020 עומד שיעור הזיכויים על כ-50%. כל נאשם שני מזוכה. כל אדם שני שמועמד לדין על ידי התביעה משוחרר לחופשי, ובית המשפט מנקה אותו מכל חשד. כותרות העיתונים לא איחרו לבוא. מיד לאחר פרסום המחקר נטען נגד התביעה שהיא מעמידה לדין חפים מפשע ומגישה כתבי אישום לא מבוססים. התגברו הקריאות להידוק הביקורת על רשויות התביעה; על הצורך בשינוי יסודי ושורשי בפרקליטות; על כך שפרקליט המדינה צריך להתפטר.


באופן לא מפתיע, כותרות דומות ליוו את המחקר שהצביע על התופעה ההפוכה, שלפיה שיעור ההרשעות גבוה, והוא עומד על כ-99%. גם אז נשמעו קריאות לעריכת שינויים משמעותיים ולביצועה של רפורמה מרחיקת לכת במערכת אכיפת החוק הישראלית. גם אז ביקשו את ראשו של פרקליט המדינה.


ספוילר – לאף אחד מהנתונים שהוצגו לעיל אין כל אחיזה עובדתית ואף לא אחד מהארועים לעיל התרחש במציאות. חרף זאת, נדמה כי כל אחד בוחר לאילו מהמחקרים להאמין ועל אילו מחקרים להסתמך בבואו להתנגח במערכת המשפט. בין אם הם נכונים ובין אם לאו. נראה כי פרסומם של מחקרים מחד גיסא או הפרכתם מאידך גיסא לא מונע מהמקטרגים להטיח את טענותיהם בדבר פשיטת הרגל של מערכת אכיפת החוק בישראל. הנה, שיעור הרשעות גבוה מצד אחד או שיעור זיכויים גבוה מצד שני כממצאים סותרים מאפשרים מסקנה זהה המטילה דופי בתפקוד המערכת.


במציאות הישראלית, חדשות לבקרים מוטחות טענות מטענות שונות בפני מערכות אכיפת החוק, ובכללן רשויות התביעה ומערכת בתי המשפט, על בסיס הנתון שלפיו שיעור ההרשעות במשפט הישראלי גבוה מאוד ועומד על לא פחות מ-99.9%. זאת, אף שמזה זמן רב ידוע כי נתון זה אינו נכון ואף יש בו כדי להטעות. המקור הקדמוני של השגיאה מצוי בשיטת חישוב שגויה של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מלפני יותר מעשר שנים. ואולם, אף שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה חזרה בה מהנתונים שהציגה אז ובצעד חריג אף חזרה וחישבה מחדש את שיעור ההרשעות ותיקנה את טבלאות הנתונים שפורסמו במשך השנים, אין בדבר לתקן את דרכם של המקטרגים הממשיכים ועושים שימוש בנתון שגוי זה לצורכי ניגוח מערכת המשפט, ביודעם כי למעשה אין כיום כל מחקר אמפירי התומך בטענתם, אלא ההפך מכך. אני מוכן גם להניח כי חלקם אינו מודע לתיקון הטעות ואלה ממשיכים בשוגג להסתמך על המחקר השגוי.


בטרם אתייחס לנתונים העדכניים בנושא, ברי כי כל מי שעיניו בראשו וראשו במקומו צריך למצער להתייחס באופן חשדני, שלא לומר לבטל אפשרות הגורסת שכמעט 100% מהתיקים במדינת ישראל שנפתחים מסתיימים בהרשעה מלאה. כל שופט, תובע או סנגור, מניסיונו האישי או מניסיונם של עמיתיו, מודע לפרכה של נתון זה. הדברים נכונים בוודאי גם לגבי אנשי האקדמיה שמערכת המשפט היא נושא מחקרם. כך ניתן להניח שכל פוליטיקאי או אזרח שנחשף לעבודתה של מערכת המשפט יכול לשער שנתון פנטסטי זה אין לו כל אחיזה, והוא תלוי על בלימה. חרף האמור, פעם אחר פעם, בוחרים המקטרגים המשתייכים למי מקבוצות האוכלוסייה הנ"ל, לשלוף אותו ה"ג'וקר" כקלף מנצח לביסוס טענותיהם, יהיו אשר יהיו, נגד מערכת המשפט.


נתון זה, על אודות שיעור של 99.9 אחוז הרשעות, רחוק מלשקף את שמתרחש בפועל במערכת המשפט הישראלית, ואין בו לשמש בסיס לטענה שלפיה כמעט כל תיק מסתיים בהכרעה שיפוטית של הרשעה מלאה. ודאי שאין בו לשמש בסיס לטענה כי "המשחק מכור"; שבתי המשפט אינם ניטרליים ואינם מקצועיים וכי הם מאמצים את גרסת התביעה מבלי לבחון אותה; שבתי המשפט אינם מצייתים לחזקת החפות; שרוב ההרשעות הן שגויות; שמצויים בכלא חפים מפשע רבים ועוד כהנה וכהנה.


יתרה מזו אין בנתון אודות שיעור ההרשעות לבדו כדי להעיד או ללמד, אף לא מקצת, על תפקודם של בעלי התפקידים השונים בהליך הפלילי על שלביו השונים. נתון זה מתעלם במפגיע מכל שלבי ההליך הפלילי וגלגולו של תיק פלילי ומההחלטות המתקבלות בו במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט: החל מחקירת אירוע פלילי ובקבלת החלטה אם לפתוח תיק במשטרה עובר לקבלת החלטה של התביעה על העמדה לדין או על סגירת התיק וכלה בניהול התיק בבית המשפט שסופו בהכרעה של בית המשפט ובערעור עליהם.


כך, נתון זה מתעלם מכל אותם תיקים שנפתחו ונסגרו ללא הגשת כתב אישום על ידי רשויות התביעה, לאחר מיון מקצועי של התיקים הכולל את בחינת הראיות בתיק וכלל הנסיבות הרלוונטיות. כידוע, רובם המכריע של תיקי החקירה נסגרים, ואילו רק שיעור קטן מתוכם מובא בפני בית המשפט להכרעה. כנגזרת מכך, נתון זה אינו מביא בחשבון את העובדה כי התיקים המובאים להכרעה שיפוטית הם רק אותם תיקים שרשויות התביעה מצאו, לאחר סינון קפדני, כי הם מבוססים מבחינה משפטית, לאמור כאלה שהם בעלי סיכוי סביר להרשעה, וכי הם מבוססים מבחינה ציבורית, לאמור כאלה שנסיבותיהם דורשים העמדה לדין דווקא.


נתון זה מתעלם מכל אותם תיקים שבהם חזרה בה התביעה מהחלטתה להגיש כתב האישום וביקשה למחוק אותו, או למחוק חלק מהאישומים שבו, ממגוון של סיבות, ראייתיות או אחרות, בהמלצת בית המשפט או בהיעדרה, בעקבות טיעוני ההגנה או בלעדיהם, כשידוע שביטול חלק מהאישומים הוא תופעה רווחת, ולעתים רבות אף מדובר בביטול האישומים החמורים שבכתב האישום.


למעשה נתון זה מתעלם כליל מתפקידן ומתפקודן של רשויות החקירה והתביעה בסינון ובמיון התיקים המובאים לפתחו של בית המשפט מזה, ומעבודת הקודש של הסניגורים מזה, כך שלא ניתן להסיק מנתון זה דבר על איכות תפקודם של כלל ה"שחקנים" במגרש המשפטי, ודאי שלא על מקצועיותם, מסירותם, יושרם והגינותם.


בנוסף, אף בקשר לשיעור ההרשעות, נתון זה אינו מבחין בין תיקים שבהם הנאשם הודה במיוחס לו והורשע על פי הודאתו לבין תיקים שבהם האישום היה במחלוקת ובית המשפט הכריע בה. מן המפורסמות היא שרובם המכריע של תיקי בית המשפט מסתיימים בהסדרי טיעון בין התביעה לנאשם במסגרתם מודה הנאשם בעברה אשר ביצע, ורק בשיעור קטן מתוכם נותרת מחלוקת בין התביעה לנאשם אשר מוכרעת על ידי בית המשפט.


אם לא די בכך, נתון זה אינו משקף אף את ההכרעות השיפוטיות שמתקבלות לאחר ניהול משפט. כך, לא נעשית הבחנה בין האישומים השונים שבכתב האישום, ומקום שבו כתב האישום מחזיק כמה אישומים, גם אם הנאשם יזוכה ממרביתם ויורשע רק בגין אישום אחד, עצם קיומה של הרשעה בתיק תתייג אותו כהרשעה וכל אותם זיכויים, רבים ומשמעותיים ככל שיהיו, לא יזכו להיספר או להיכתב בספר דברי הימים של מערכת המשפט. בנוסף, נתון זה גם אינו מביא לידי ביטוי את ההרשעות באישומים או בעברות קלות יותר מאלה שהוגשו מלכתחילה על ידי התביעה, אף שתתפלאו לגלות כי שיעורן גבוה.


יוצא אפוא כי אין בכוחו של הנתון בדבר 99.9% הרשעות כדי לשקף את הנעשה במשרדי החקירות, גם לא במשרדי התביעה וודאי שלא באולמות בתי המשפט, והוא לא יותר מ"אחיזת עיניים" שנועדה להציג מצג שווא אפוקליפטי שלפיו מערכת המשפט בישראל פשטה את הרגל והיא אינה מתפקדת.


ולאחר כל אלה, הגיע הזמן לדבר על שיעור ההרשעות בישראל. ממחקרים שנערכו בעשור האחרון מתגלה תמונת מציאות שונה מהמיתוס בדבר 99.9% הרשעות. מחקרים אלה מגלים כי שיעור ההרשעות (באישומים שבמחלוקת), הגם שהוא אינו נמוך אין הוא כה גבוה כפי שמקובל לטעון, והוא עומד על כ-70%. בנוסף, מחקרים אלה מצביעים על שיעור ניכר של אישומים אשר נמחקים על ידי התביעה או מומרים באישומים קלים יותר. נדמה כי נכון לסיים פוסט זה עם אחד הנתונים המעניינים לפיו ביותר מ-60% מהמקרים הנאשמים לא מורשעים בכל סעיפי כתב האישום שהוגשו נגדם. זאת אומרת ברוב המקרים הנאשמים לא מורשעים הרשעה מלאה בכל מה שיוחס להם.


לקריאה נוספת ולפירוט אודות המחקרים המוזכרים בפוסט, ראו יניב ואקי "על המיתוס בדבר שיעור ההרשעות בישראל" משפט מפתח 4, בעמ' 4 (2016).

1,051 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול