הפילוסופיה של הספק – אם יש ספק אז אין ספק?

עודכן: 21 בדצמ׳ 2021

ניתן למצוא את מקורותיו הפילוסופיים של סטנדרט ההוכחה של "מעבר לכל ספק סביר", בהגותם של פילוסופים בני המאה ה-17, אשר עמדו על הצורך בהתמודדות עם ספקנות וחוסר ודאות מובנה, וזאת על ידי חקר ההכרה האנושית ומגבלותיה, והיכולת להגיע לידיעה בשים לב לאילוצים מעשיים ואפיסטמולוגיים.

פילוסופים אלה ביקשו לעצב פתרון של פשרה בין חתירה לאמת מוחלטת נעדרת כל ספק, מצד אחד, לבין הסתפקות באמת הניתנת להשגה באמצעות התבונה האנושית, מצד אחר. אמת המבוססת על חושיו המוגבלים של האדם ואשר מכירה בשימוש בכלים אמפיריים על ידי הסתכלות ובחינה ישירה של התופעות הטבעיות. גישה שלפיה ניתן להגיע לקביעות עובדתיות ולממצאים מוחלטים בהתבסס על למידה מן הניסיון החושי. מסקנתם הייתה כי אין הכרח לדרוש ודאות מוחלטת, וכי ניתן להסתפק במידת ודאות אחרת אשר די בה לשמש כידיעה העומדת בבסיס כל הכרעה מעשית. מידת ודאות אשר ניתנת להוכחה ולהכרה אנושית.




הוגים אלה אשר עמדו על מגבלותיה של ההכרה האנושית, ביקשו לתחום את מושג הספק, וזאת כדי שניתן יהיה לקיים אורח חיים וחיי חברה סדירים. בהתאם לתפיסה זו, יש להבחין בין ספק לספקנות. ספק קיים במקום שיש תשובה או פתרון נכון, והתבונה האנושית יכולים להגיע לאותה תשובה ולחשוף אותה. לעומת זאת ספקנות משקפת תפיסה שלפיה לא ניתן להגיע לעולם לוודאות מוחלטת. הוגים אלה ביקשו להסתפק בוודאות המקסימלית הניתנת להשגה אנושית על פני ודאות תאורטית, ולשם כך הציבו רף לקיומו של הספק, מתוך אסטרטגיה אשר ביקשה ליתן כלים להתמודדות מעשית עם חוסר הוודאות.

​במסגרת זו הודגש המישור הפרגמטי שעניינו הצורך המעשי להתמודד עם אי-הידיעה בהתנהלות היום-יומית של האדם, ולצידו היו הוגים אשר ביקשו להתמודד עם האתגר הספקני באמצעות כלים הכרתיים. לשיטתם לא כל ספק עולה כדי ספקנות ואין בכוחו של כל ספק כדי להימנע מלהגיע לוודאות. בהתאם לגישה זו, ניתן להכיר בקיומה של ודאות ולהסתמך עליה גם אם המדובר בוודאות מוגבלת שאינה מוחלטת.


הוגים אלה, עמדו על הדמיון הרב בין דפוס ההוכחה המשפטי בשאלות שבעובדה, לבין דפוס ההוכחה של המחקר ההיסטורי או המדעי, ובין שני אלה לתהליך ההכרה האנושי. בשל הדמיון האמור, ביקשו להחיל על התהליך השיפוטי את אותם כללים ועקרונות. כיוון שניתן לזהות נקודות דמיון רבות שבין התהליך ההכרתי-תבוני של האדם לבין תהליך ההכרעה השיפוטי, היה זה אך טבעי כי אסטרטגיות אפיסטמיות אלה כמו גם אלה הפרגמטיות יאומצו גם בקרב אנשי המשפט. כשם שהזרם הפילוסופי התבוני ביקש להתמודד עם היעדר קיומה של ידיעה מוחלטת, והביא לתיחומו של הספק בדרישה לסבירות לצורך קבלת הכרעה רציונלית, כך חדרה דרישת הסבירות גם אל עולם המשפט.


עולם המשפט מתאפיין, אולי יותר מכל, עם הצורך להתמודד עם אי-הוודאות האינהרנטית הטבועה בו. המשפט נדרש להצהיר על קיומם של אירועים שהתרחשו בעבר, בלא שתהיה לו נגישות בלתי אמצעית לאירועים עצמם. לכן היה זה אך טבעי כי תפיסות אלה להתמודדות עם בעיית מגבלות הידיעה נקלטו ונטמעו גם בעולם המשפט.

בדרך זו ביקש עולם המשפט להתמודד עם מגבלותיה של הידיעה האנושית, מבלי להתכחש לקיומה. להכיר באפשרות להכריע על סמך ודאות אנושית מבלי לפקפק בנכונות ההכרעה. בהתאם לגישה זו, גם ידיעה מוגבלת היא ידיעה ואין בכוחו של כל ספק כדי לערער את הוודאות. תחת הדרישה לוודאות מוחלטת ניתן להסתפק בוודאות משמעותית. מתוך הכרה במגבלות ובאילוצים הקיימים בבית המשפט, הן החומריים והן אלה הקוגניטיביים, אנו מכירים במגבלותיה של הידיעה ובאפשרות לקיומה של טעות, אך בו בזמן רואים בה כידיעה, שדי בה כדי לשמש בסיס הכרתי להכרעה.


נוסף על הממד האמור של הידיעה, היו הוגים אשר טענו לניהול הספק ולתיחומו בהתאם לסוגיה הנבחנת. בהתאם לגישה זו, מידת הוודאות או הידיעה הנדרשת היא תלוית הקשר והיא נקבעת בהתאם לסוגיה הנבדקת ולתחום שאליו היא שייכת. על תפיסה זו עמד אריסטו, הפילוסוף הבולט של העת העתיקה, כבר במאה ה-4 לפני הספירה, באומרו כי לא הרי מידת הוודאות הנדרשת בשאלות שבמדע לזו הנדרשת בתחומים אחרים:

"דרכו של איש מחונך הוא לדרוש את הדיוק בכל סוגיה וסוגיה רק באותה מידה אשר טבע הנושא מאפשר אותה. ברור שכשם שאצל המתמטיקאי אין להסתפק בדברים המשברים את האוזן, כך אין לדרוש הוכחות חותכות מפי הנואם".


במסגרת תפיסה זו, ביטויה ההקשרי של הוודאות נקבע, בין השאר, לפי תוצאות ההכרעה והשלכות קיומה של טעות בה וכן שאלת הרברסביליות שלהן. מידת הדיוק והידיעה הנדרשת לצורך ניתוח רפואי אינה דומה לזו הנדרשת לצורך החלטה איזו מכונית לקנות, ולא הרי הכרעה המשליכה על חייו או על חירותו של אדם כמו החלטה המשליכה על כיסו, ומכאן לא נדרשת רמת ודאות זהה בכל אחד מהמקרים הללו. לפי תפיסה זו, שאלת מידת הוודאות הנדרשת נגזרת מהדרישות הנורמטיביות הרלבנטיות לסוגיה הנדונה, ובסופו של יום, שאלת הוודאות היא שאלה נורמטיבית.


גישה זו אשר הובעה ופותחה על ידי זרמי חשיבה מרכזיים, מצאה את ביטויה גם בהלכה היהודית, כפי שהיא מוצאת ביטויה בתורת המשפט של הרמב"ם. הרמב"ם אשר היה מודע למגבלות הידיעה אליה ניתן להגיע בבית משפט בשל מאפייניו האמורים לעיל, הכיר בלגיטימציה של הידיעה המוגבלת וקבע כי ניתן להסתפק במידת ידיעה פחותה מזו המשמשת את המחקר המדעי.

המשותף לכל הגישות הללו, הוא בעמידה על הצורך בהתמודדות עם הספק, על ידי תיחומו וגידורו, ובדרך של עיצוב סטנדרט הוכחה לשאלות שבעובדה אשר יטיב ליתן מענה לכורח הפרגמטי כמו גם האפיסטמי, בהתמודדות עם חוסר היכולת להגיע לוודאות מוחלטת מצד אחד, ועמידה על מבחן הסף של הספק, אשר מתחתיו הדבר לא יחשב כספק, מהצד האחר. תפיסות וזרמי חשיבה אלו הוטמעו אל תוך השיח הראייתי-משפטי, ותרמו, ללא ספק, לעיצובו של הכלל בדבר הדרישה לוודאות של "מעבר לכל ספק סביר".

61 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מידי כמה שנים, ובעקבות פרשות מסוימות, נשמעות קריאות המבקשות לשנות מההסדר הנוהג, לפיו הכרעות שיפוטיות ניתנות בדעת רוב, ולהחליפו בדרישה להכרעה של פה אחד. נדמה כי הגל הנוכחי התעורר בעקבות דעת המיעוט של ה

בסדרה של פוסטים שפרסמתי לרגל 250 שנה להולדתו של הספק הסביר, עמדתי על המודלים השונים המשמשים את השופטים ביישום רף ההוכחה בהליך הפלילי ולבחינת קיומו של ספק: מודלים הסתברותיים, מודלים קוגניטיביים, וכן מו