לאורך ההיסטוריה נעשו ניסיונות רבים להגדרת סטנדרט ההכרעה. הסוגיה שעמדה במחלוקת לאורך כל הדרך ולאורך מאות בשנים ועדיין מעוררת שאלות ותמיהות, עסקה בשאלה האם ההכרעה היא רציונאלית או אמוציונאלית? האם היא אובייקטיבית או סוביקטיבית-מצפונית? האם ההכרעה השיפוטית נסמכת על ראיות ונעשית באופן לוגי ושכלתני או שמא מדובר בהכרעה אינטואיטיבית "מהבטן" שמערבת רגש ומצפון סוביקטיביים.
שאלה זו עומדת במרכזו של מתח ישן נושן שבין שתי אסכולות פילוסופיות: האחת האסכולה הקלאסית אשר מדגישה את ניצחון ההגיון והתבונה על הרגש והשנייה האסכולה הרומנטית שמדגישה את חשיבותו של הרגש והמצפון, והיא צפה ועולה בכל ניסיון שנעשה להגדיר או לאפיין את סטנדרט ההכרעה הדורש ודאות "מעבר לספק סביר".
שתי הגישות – הרציונאלית והאמוציונאלית – רווחות הן בשיח האקדמי ועוד יותר מעניין בשיח השיפוטי. אם בעבר, באופן יחסי, ההכרעה השיפוטית הייתה בגדר "קופסה שחורה" וקשה היה לגזור מהנמקת פסק הדין את מודל ההכרעה שעמד בפני השופטים ואת האופן שבו הם תופסים את אופיו של הספק, אזי כיום שופטים נוטים יותר לנתח את המודלים השונים המשמשים להכרעה ונדמה כי השיח השיפוטי "התבגר" ומעז לעסוק בשאלות מסוג זה.
עיון באלפי פסקי דין שניתנו בארץ ובמדינות שמעבר לים מגלה דבר מאוד מעניין: למרות שנדמה כי סטנדרט ההכרעה המשמש אותנו כיום היה כאן מימי בריאת העולם ונותר ללא שינוי, אזי נראה שלאורך התקופות והשנים סטנדרט ההכרעה שינה את צורתו ואולי אפילו הפך את עורו. בעולם ובישראל. אם לא די בכך, ממצא עוד יותר מעניין הוא כי בעולם ובישראל מתרחשות מגמות הפוכות ומנוגדות.
במרבית מדינות המשפט האנגלו-אמריקניות, סטנדרט ההכרעה בלידתו היה אמוציונאלי. שופטים ומושבעים הונחו לזכות נאשמים כל אימת שלא שוכנעו באופן סובייקטיבי-פנימי-מצפוני באשמתם. לימים, ומתוך רצון למנוע הכרעות המתבססות על ספק אמוציונאלי שאינו נסמך על הראיות, עוצב סטנדרט ההוכחה של "מעבר לספק סביר". סטנדרט זה אופיין באובייקטיביות, אשר במסגרתו ניתנות הכרעות רציונליות, אובייקטיביות ושכלתניות.
לקריאה נוספת ראו יניב ואקי "דיני ראיות" כרך ד (2021).