מטרתו של פרויקט זה הינה לבחון את רף ההוכחה במשפט הפלילי ואת התהליך המחשבתי אשר נעשה על ידי השופטים בואם להכריע את הדין בפלילים. בבלוג תוכלו למצוא דיון בשאלות הרבות, התיאורטיות והמעשיות, שרף ההוכחה מעורר. מעבר לאתגר העיוני שסוגיה זו מציבה, מטבע הדברים יש בהתמודדות עימה גם חשיבות מעשית בניהול ההליך הפלילי ובאופן הכרעתו. הפעם נעסוק במודל ההכרעה הקוגניטיבי-פסיכולוגי המשמש את השופטים ביישום סטנדרט ההוכחה בפלילים.
בשונה מהתורות המתמטיות השונות, אשר מתארות את ההכרעה העובדתית המשפטית בשפה ובכלים מתמטיים (או פסאודו-מתמטיים) ובתחשיבים הסתברותיים, ניתן לתאר את ההליך להערכה ולעיבוד של הראיות במשפט וקבלת ההכרעה בו כתהליך הוליסטי המונחה על ידי שאיפה קוגניטיבית לגיבושן ולהנהרתן של הגרסאות העובדתיות המתחרות בהליך המשפטי. גישה זו רואה את השופט כמי שתפקידו להכריע בין גרסאות מתחרות. בהתאם לתהליך זה, סבירותן של גרסאות נבחנות, מעובדות ומותאמות לסיפורים המצויים בבסיסו של הידע המצוי אצל השופט.
אחת הגישות הרווחות בהקשר זה היא הגישה שזכתה לשם "מודל הסיפור" או "המודל הנרטיבי" והיא רווחת מאוד בספרות המשפטית. על פי גישה זו, מתוארת ההכרעה העובדתית בפרט, והליך קבלת ההחלטות האנושי בכלל, כהליך של בחינה ושל השוואה בין השערות חלופיות, המשתמש בכלים אפיסטמולוגיים ובתבניות נרטיביות ככלים לארגון ולעיבוד הידע, הנתונים והראיות המובאים בו. גישה נרטיבית-הוליסטית זו אינה בוחנת כל ראיה בנפרד, אלא רואה את הראיות כמכלול. על פי מודל זה, הערכת הראיות מונחית על ידי שאיפה קוגניטיבית המאחדת את העובדות לסיפור שלם ומגובש. סבירותן של גרסאות עובדתיות שונות נבחנות בהליך השיפוטי על פי מידת התאמתן לסיפורים הנעוצים בידע החברתי, כפי שזה קיים אצל השופט. בהתאם למודל הסיפור, רף ההוכחה הוא מדד למידת ההתאמה בין סיפורי הצדדים לסיפור המצוי אצל השופט בהתייחס, בין השאר, למידת שלמותם של הסיפורים המתחרים.
תיאוריה זו מושתתת על ההבנה שלפיה המבנה הפסיכולוגי האנושי מחייב לבחון את המידע המובא לפניו במשקפיים נרטיביים. ברוח תפישה זו, כל תהליך של קביעת עובדות הוא בפועל השוואה בין הסיפורים המושמעים לפנינו לבין הסיפורים הנעוצים בידע החברתי-קהילתי. סיפורים אלה הם דרך לארגון שיפוטים ערכיים ולהבניה של המציאות. מדובר בצורך חיוני – ואף קיומי – המאפשר לארגן את ההוויה האנושית ולהבין אותה. לא ייפלא אפוא כי היה אף מי שראה באדם "יצור נרטיבי".
בממד החבוי (הלטנטי), קיים אצל כל אדם, ובכלל זה אצל כל שופט, מאגר של נרטיבים פנימיים ושל עמדות נורמטיביות, הנבנים והמעוצבים באמצעות מבנה האישיות ונטיות האופי, ניסיון החיים וההשתייכות המגדרית, הלאומית, התרבותית, הדתית, ועוד. בתהליך קבלת ההחלטות משווים שופטים ומושבעים, גם אם ההשוואה נעשית ברמה נמוכה של מודעות, את הנרטיב החיצוני המוצג לפניהם על ידי הצדדים, מול אותם נרטיבים פנימיים-אישיים הקשורים לנסיבות העניין. תוצאת השוואה זו משפיעה באופן ישיר על הכרעתם.
מחקרים אמפיריים רבים, שבחנו את תהליך ההכרעה העובדתי של שופטים ומושבעים, אישרו את דבר קיומו של המודל הנרטיבי-ספרותי של ההוכחה המשפטית. לפי הממצאים, בוחנים מכריעי העובדות את הראיות שלפניהם בהתאם לשאלת השתלבותן כדי סיפור מגובש ושלם, מנקודת המבט של סיפור אשר קיים בתודעתם ואשר משקף את השקפת עולמם.
לתהליך חשיבה זה נודעת השפעה ישירה על יישומו של סטנדרט ההוכחה, באשר מודל הסיפור משפיע באופן ישיר על שאלת סבירותו של הספק. בהתאם לגישה זו, קיומו של ספק תלוי בקיומו של סיפור מתחרה. בלא שהוצבה מול הגרסה הנדרשת להוכחה גרסה אחרת, מתחרה, אין קם הספק. בהתאם להליך קוגניטיבי זה, הספק אינו עומד בחלל הריק. קיומו נעוץ בקיומה של גרסה עובדתית חלופית שיש בה כדי לשמש כמסגרת סיפורית-נרטיבית למידע שהובא במשפט. אחת המשמעויות האפשריות לכך, היא שככל וההגנה לא מציבה גרסה חלופית (כך למשל שהנאשם שותק) לגרסת האשמה המובאת בכתב האישום יקשה על השופט לגבש תמונת מציאות של חפות.
נראה כי גם בפסיקה הישראלית אומצה ההכרעה הנשענת על אדניו של מודל הסיפור. כך, למשל, נקבע בעניין דמיאניוק, שם דן הנשיא שמגר במפורש בתהליך ההכרעה השיפוטי:
"מול חומר ראיות לכאורה על הנאשם להציג קו הגנה ממשי, ריאלי, המתקבל על הדעת, אשר אינו פרי הדמיון בלבד. אם בית המשפט הדן בדבר אינו מאמין בנכונות סיפורו של הנאשם ואינו מגלה בחומר הראיות יסוד ושורש לגירסה אשר הוא מעלה, אין הוא חייב להעדיף את הגירסה נטולת השורשים של הנאשם על הגרסה הבנויה על יסודות איתנים שלא נתערערה גם מכוח הספק, רק משום ש'ייתכן' ו'אפשרי הדבר' שהגירסה של הנאשם, התלויה על בלימה, נכונה היא".