חוסר אשמה – ההיית או חלמתי חלום?

עודכן: 11 ביולי 2021

בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי, מוסמכות רשויות התביעה לסגור תיק פלילי באחת משלוש עילות סגירה עיקריות: חוסר ראיות, חוסר אשמה ונסיבות העניין אינן מצדיקות העמדה לדין (העדר עניין לציבור). ההחלטה על סיווג סגירת התיק היא הכרעה אשר נודעות לה השפעות כבדות משקל על חייו של אדם, על פרנסתו, על עיסוקו, על שמו הטוב ועל כבודו, בעיני עצמו ובתפיסת הציבור אותו.


קיומן של עילות הסגירה ותיעודן במרשם המשטרתי נועדו, בין השאר, לשמר מידע שהוא בעל חשיבות לגורמי אכיפת החוק לשם ביצוע תפקידם. עם זאת לזליגת תיעוד עילות הסגירה השלכות הרות גורל על חייו של אדם, על פרנסתו, על שמו הטוב ועל כבודו.


בתמונה: אות קין (מתוך כריכת הספר "דיני עונשין")


חרף השלכותיו של הסיווג בדבר סגירת התיק, אין בחוק מבחנים או קריטריונים לקביעת עילת הסגירה המתאימה, ואלו נתונים לשיקול דעתה של התביעה. כך גם אין כל הסבר על גדרה של כל אחת מהעילות ועל המבחן לקביעתה.


בעבר, שימש המבחן של "שמץ ראיה" לצורך הכרעה באיזו עילה ייסגר התיק. בהתאם למבחן זה די כי נמצא בתיק שמץ ראיה לביצוע העבירה על ידי החשוד כדי להוביל לסגירת התיק מחוסר ראיות. לימים שונה מבחן זה ובמקומו נקבע מבחן אשר קבע כי אם נותר "ספק סביר בחפותו של החשוד", התיק ייסגר מחוסר ראיות. שני מבחנים אלה הובילו לכך שמרבית התיקים שנסגרו, בשל כך שלא נמצאה בהם תשתית ראייתית מספקת להעמדה לדין, נסגרו מחוסר ראיות ולא בעילה של העדר אשמה. שהרי כל אימת שבתיק נמצא בדל או שמץ של ראיה לפי המבחן הראשון, או שהראיות בתיק הותירו ספק ולו קטן בחפותו של החשוד לפי המבחן השני, נגזר על התיק להיסגר "מחוסר ראיות".


ואכן, הרף הראייתי הנמוך אפשר סגירת תיקים מחוסר ראיות ביתר קלות. מעיון בנתונים המתפרסמים מעת לעת עולה כי מבין התיקים שנסגרו, רוב מכריע של התיקים נגנזו בעילה של חוסר ראיות, בעוד שאחוז קטן מאוד של תיקים נסגר מחוסר אשמה (בין אחוז אחד לכעשרה אחוזים, תלוי ברשות התביעה).


במאמר שפרסמתי בנושא טענתי כי על מנת להשיג איזון ראוי יותר בין הפגיעה בפרט לבין טובת הכלל בהקשר זה, יהיה ראוי לצמצם את היקף התפרסותה של עילת הסגירה של חוסר ראיות ולהעלות את הרף הראייתי המינימלי המשמש לסגירת תיק מחוסר ראיות. במקום המבחן של "ספק סביר בחפות", שלפיו די שנותר ספק קל שבקלים בחפותו של החשוד כדי לסגור את התיק מחוסר ראיות, הצעתי לאמץ רף ראייתי מחמיר יותר.


במאמר זה בחנתי, בין השאר, את עילת הסגירה של "חוסר ראיות" מנקודת מבט חוקתית והגעתי לכלל מסקנה שקיומה של עילת הסגירה ותיחומה מעוררים קושי מבחינה חוקתית, וכי המצב הקיים כיום פוגע שלא כדין בזכויות החוקתיות של הפרט. לטענתי, הדיון החוקתי בנושא מוביל למסקנה כי על מנת שהתיק ייוותר ברישומי המשטרה ויהיה לכתם על החשוד, יש להציב רף ראייתי המבסס חשד ממשי לאשמה כלפי החשוד. כאשר לשיטתי סטנדרט ראייתי זה יאפשר להבחין בין חשודים שיש נגדם ראיות של ממש לבין חשודים שהראיות נגדם תלויות על בלימה. הוא יאפשר לנקות את שמם של כל אותם חשודים אשר אין בראיות כדי להצביע על אשמתם ולו ברמה לכאורית. רף ראייתי כפי הצעתי יאפשר להגיע לתוצאות צודקות יותר כאשר מדובר בתיקים בהם התשתית הראייתית חסרה מאוד או גבולית.


לשמחתי קריאות אלה נפלו על אוזן קשבת בפרקליטות, ובעקבות כך שונתה מדיניות התביעה בנושא זה.

לצורך כך גובשה הנחיית פרקליט מדינה חדשה ובה הוחלפו המבחנים הקודמים במבחן "מידת הסבירות לביצוע העבירה".


נקבע, כי לצורך ההחלטה אודות עילת הסגירה, על התובע לבחון את מידת הסבירות שהחשוד ביצע את העבירה המיוחסת לו. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה נמוך, יש לסגור את התיק בהעדר אשמה. יוצא אפוא, כי בניגוד למבחנים הקודמים, גם אם מחומר הראיות בתיק עולה כי ישנו סיכוי שהחשוד ביצע את העבירה ואולם סיכוי זה נמוך, הרי שעילת הסגירה הראויה הנה העדר אשמה. ככל שהסיכוי שהחשוד ביצע את העבירה גבוה יותר, התיק ייסגר בעילה של חוסר ראיות.


סטנדרט ראייתי זה יוביל, כך ניתן לקוות, כי תיקים רבים יותר ייסגרו מחוסר אשמה, גם אם נותר חשד קל באשמתו של החשוד, ואולם לא כזה שמצביע על סיכוי גבוה כי החשוד ביצע את העבירה.


לקריאה נוספת ראו בספרי "דיני ראיות" פרק 65, כרך ד (2021).

203 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

מהו המבחן הראייתי המשמש את אמת המידה של "סיכוי סביר להרשעה" והאם מבחן זה תקף לכל אורך ההליך הפלילי לרבות בהחלטה על קיום משפט חוזר או רק בהחלטה הראשונית על העמדה לדין? בישראל כמו גם במדינות רבות בעולם